[בוקר של שישי, השעה 6:30]

היום החבר שלי יוצא מהבסיס לשישי שבת. לצערי הוא קופץ לבקר אותי לשעתיים-שלוש וחוזר לירושלים (שם הוא גר), כי הוא לא ראה את החבר הכי טוב שלו כבר המון זמן בעוד אותי הוא כבר ראה בשבוע שעבר...מה שהוא לא מבין, זה שכל יום שחולף בלעדיו הוא מלחמה נפשית מייסרת וקשה, בקושי 5 דקות שיחה ביום היתה לנו בכל יום בגלל הטירונות שלו כשבעצם יש לי כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה לשתף אותו...עוד לפני שהיינו יחד יצא שלא היה יום שלא דיברנו זה עם זו במשך שעות על הכל מהכל, תמיד השיחות איתו קולחות והנושאים זורמים, פתאום הרייקנות הזאת והלבד...התקווה הקטנטנה שאני עוד נמצאת עמוק בלב אצלו למרות כל הדברים שיש לו לדאוג מהם ולחשוב עליהם כרגע, שהם ממש לא אני...אפילו לשמוע את הקול שלו ל5 דקות בלבד ולשמוע שהוא בסדר ושהוא עוד אוהב, הוא הפך לסם עבורי. אני מכורה אליו ומיום ליום הרגשות שלי אליו רק הולכים וגוברים. אילו הוא רק היה מבין כמה מייסר זה לראות אותו לכמה שעות בודדות ואז לראות אותו באוטובוס מתרחק ממני בעודי לבדי על הרציף עם דמעה זולגת ותחושה שלא מיציתי את הרגע, שזה מרגיש אפילו יותר קצר מהשיחות טלפון הקצרצרות...אילו אם הוא רק היה מבין מה זה להיות הבחורה שמחכה לאהוב שלה...

יש בחורות שלא בנויות לזה, שזורקות את החברים שלהם שמשרתים ביחידה קרבית ובקושי נפגשים איתן ומדברים איתן. מותירות את החיילים שבורים בבסיס ומעדיפות להתקדם הלאה, אני מהבחורות שברגע שהלב שלהן נתפס, אין מעצורים. אחכה כמה שצריך, אסבול כמה שצריך. בדרך כלל כשהוא משתחרר מהבסיס הוא מעיר אותי בסביבות 6 בבוקר להודיע לי שהוא בעיר שלי והוא בדרך אלי, הפעם קמתי מראש לבד, הכנתי ארוחת בוקר רומנטית מושקעת מכל הלב והחלטתי שאם יש לנו כמה שעות, לפחות נמצה אותן בצורה הטובה ביותר, מאוחר יותר נתייסר.

[השעה 7:30]

אני מחכה לצלצול ממנו, ב8:00 אני מוכרחה לצאת לעבודה אז קיוותי שנספיק לאכול משהו טוב לפניה ואז לבלות טיפה שעה אחרי שאני מסיימת לעבוד, א' לא מתקשר ואני כבר מתחילה לאכול מהצלחת שלי בבאסה מוחלטת. לפתע מתקשר מספר לא מוכר, זה הוא - נגמרה לו הסוללה בפלאפון, אמרתי לו בייאוש שאני עוד מעט יוצאת לכיוונו ושאין טעם שיגיע אלי הביתה, אני ממהרת לעבודה אז אראה אותו על הדרך...

[השעה 8:20]

אני בתחנה המרכזית מחכה לו בין כל החיילים הנרגשים שרצים מתוך התחנה הביתה אחרי שבוע של טחינות בבסיס. השמיים אפורים והרוח קרירה, כמו שאני אוהבת. לפתע אני רואה אותו שם, מבצבצע בין כל המדים שמכסים את הרחוב, עם החיוך המרוח שלו...בחיי שאני נמסה מהחיוך הזה, אבל איך הוא יכול לחייך כשיש לנו בקושי שעה יחד?! התחבקנו והתנשקנו וזה היה נעים...אבל... "יולי מה יש? לא שמחה כבר לראות אותי?" הוא שואל תוך כדי שהוא מזיז שיער מפני ברכות "סתם...מייוסרת מהשעה הבודדה שנותרה לנו יחד...גם הכנתי לנו ארוחת בוקר רומנטית ו...טוב...לא יצא..." הרכנתי את הראש. "אוי..אני מצטער, התעכבנו בבסיס...אבל לא נורא...יהיו לנו הזדמנויות..." חיוך ממזרי עולה על פניו "מתי בדיוק? בעוד חודש כשתצא מהבסיס שוב?!" אני מסתכלת עליו בכעס, הוא אוחז בפני ומקרב את פניו לשלי "לא יולי, אני נשאר איתך הסופש." הפה שלי נותר פעור והוא ממשיך נבוך "אם זה בסדר מצדך ומצד ההורים שלך..."

מצד אחד הייתי מאושרת כל כך! הוא התחשב בי והפתיע אותי, אבל מצד שני לא רציתי למנוע ממנו להתראות עם אנשים אחרים, לא רציתי להיות חברה חונקת מידי... "אוי יולי, את ממש לא חונקת! אחרי השיחה שלנו נפל לי האסימון שאני לא הולך לראות את האהובה שלי חודש כמו שצריך וכמובן שאני מבין כמה קשה לך כל הזמן הזה לבדך, אני רוצה להיות שם בשבילך, לעשות אותך מאושרת...אני הכי מאושר כשאני איתך, אז עם כל הכבוד לחבר הטוב, את ראשונה בסדר העדיפויות." העיניים שלי החלו לדמוע מאושר וקפצתי עליו בנשיקות וחיבוקים, ואחר כך גם התקשרתי להורים נבוכה לשאול אותם בהתראה קצרה אם זה בסדר שהוא ישאר אצלנו, ולא הייתה בעיה מצדם כמובן, ההפך, הוא הפך מזמן להיות בן בית אצלנו.

כשסיימתי לעבוד הלכנו אלי הביתה לאכול צהריים יחד, אחר כך הלכנו לישון יחד, כשהראש שלי מונח על החזה החם שלו...תחושה של שלווה ונינוחות הושרתה בי, הייתי זקוקה לזה כל כך... בערב יצאנו לקולנוע יחד לראות "סקייפול", לקחתי אותו גם לסיור ליילי בעיר שלי, הבטנו באורות המנצנצים מרחוק...בשבת בבוקר כבר פיציתי על הארוחה הרומנטית שלא ייצאה לפועל אתמול, והוא התלהב מכישורי הבישול שלי והחמיא לי ליד ההורים שלי. הוא גם שיחק עם אחי הקטן בכדורסל, ולצפות בו מהצד ועל היחס הסבלני שלו כלפיו היה כל כך כייף...בערב גם יצאנו כל המשפחה שלי והוא לשחק בבאולינג ואפילו שהייתי גרועה הוא נישק אותי ועודד אותי כאילו הייתי אלופת העולם... הוא גורם לי להרגיש נחשקת וסקסית מצד אחד, ואימהית מצד שני... אני אוהבת את זה.

"יולי...אני מפחד להגיד את זה...אבל אני פשוט לא רואה את עצמי עם אף אחת..."

"אתה מקסים, אבל יעבור למישהו מאיתנו בטח בסופו של דבר...שומדבר לצערי לא נשמר לנצח..."

"לא חושב שאחרי עשרה חודשים שנלחמתי עלייך אני מסוגל לוותר עלייך באיזשהו שלב...את פשוט לא מבינה כמה אני אוהב אותך. אני רוצה אותך ומקווה שאת האחרונה שתהיה לי."

נו, מה יש להגיד? שנינו תמימים, שנינו מאוהבים...ואולי התום הוא מה שיפה ברומנטיקה ולצערנו דיי דעך מהעולם...נקווה שהקשר הזה יישמר לעוד הרבה הרבה זמן. :)

יולי.