יושבת בלילה בחדרי עם תאורה אפלולית, מנסה לעכל את היום המורכב שעבר עלי היום, וכמובן איך לא - לפרוק את עומס הרגשות בבלוג. פוסט ארוך אך מרתק במיוחד.

היום נסעתי עם שתי חברות לירושלים כדי לחגוג יום הולדת לאקס שלי (המוכר בשם א') יום הולדת 18 יחד עם כל החבורה שלנו. עברו חודשיים מאז שנפרדנו ונשארנו ידידים טובים. מאז הכרתי בחור חדש (המוכר בשם ר') שממש הצליח להצית בי את התחושה הנעימה והמוכרת הזאת של התרגשות מהתחלה של קשר חדש, והחלטתי שאם אני כבר בירושלים אז אני רוצה לפגוש אותו סופסוף פנים מול פנים אחרי שיחות מרובות בצ'אט ובטלפון. בהתחלה האקס שלי מעט התבאס ואפילו הודה בפני שהוא מקנא אבל אחר כך סוכם שאני אהיה במסיבה שלו ובאמצע אני אלך כדי להיפגש עם ר'.

כשירדנו מהאוטובוס חיכתה לנו קבלת פנים חמה (בניגוד למזג האוויר הקר שגרם לשיערותינו לסמור), התחלנו להסתובב ברחבי ירושלים, במשך הזמן הצטרפו עוד ועוד חברים שמילאו את החסר באווירה הכללית. הלכנו לכל מיני פארקים יפים, חברה שלי קטפה פרח יפייפה וקישטה את שיערי וכמו ילדים קטנים טיפסנו על סלעים, התגלגלנו בדשא, התנדנדנו בנדנדות כשהרוח נושבת בשיערנו ושמש חמימה מלטפת,פיזרנו חיוכים לכל עבר וצילמנו תמונות, תמונות אמיתיות שפשוט מטרתן היא לתעד את רגעי האושר הקטנטנים הללו שצברנו - הרגשתי שחזרתי לימי הילדות, זו הייתה הרגשה פשוט מופלאה.

אחר כך הלכנו לאכול צהריים ב"BLACK" - ירדנו על המבורגר ענק שהשביע אותנו לשבוע שלם!! כולנו אוכלים סביב השולחן וצוחקים כשלפתע ר' שולח אסמס "מאמי, יש בעיה...יש מצב נפגשים בסוף ב5 וחצי במקום ב4?" שונאת שקוראים לי מאמי, במיוחד כשמדובר בחדשות רעות "אבל אתה יודע שאני צריכה לחזור בשעה 7, ההורים רוצים שאגיע לעיר שלי בשעה סבירה! ככה לא נספיק להיות יחד..." והוא כמובן ימצא את הדבר הנכון להגיד "תשמעי אני באמת לא יודע מה אפשר לעשות..." בשלב הזה האווירה בשולחן הפכה קרה. האקס שלי כבר קלט את המבטים שלי "הכל בסדר? קרה משהו?" ממש האדם המתאים לשתף אותו בתחושות שלי "לא, הכל...בסדר".

הסתובבנו לנו בטיילת כשהרכבת הקלה חולפת לצידנו. אחר כך עצרנו למנוחה, דיברנו, צחקנו ולפתע אסמס נוסף מר' "תשמעי אני ממש ממש ממש מצטער, אבל אני פשוט עמוס ואני לא חושב שאני אצליח להיפגש איתך :-( "כאילו שהסליחה שלו תועיל למצב "אני אוכל לפצות אותך ולנסוע אליך בשלישי ולהיות איתך מהבוקר עד הערב...רוצה?" בשלב הזה נעשייתי שקטה, העיניים דמעו ומזווית העין קלטתי את האקס מתבונן בי בדאגה "תשמע, זה שאתה מצטער לא תורם למצב כלל. אני אגיד לך את האמת, בעיני זה נשמע כאילו אתה מורח אותי, פשוט ככה. אם אתה לא רוצה להיפגש אז אין בעיה, פשוט אני מוכנה לנסוע עד אליך אפילו שאני לא מתמצאת בירושלים ועשויה ללכת לאיבוד, אז לידיעתך אני בשעה7 כבר על האוטובוס". 

החברים החליטו שנלך לשחק סנוקר, האמת שזה היה אחלה רעיון להסיח את הדעת ולכייף קצת. שיחקנו לנו בכייף, התברר לי שאני שחקנית איומה, אך המנהל של המקום ניגש אלי והחל להסביר לי כיצד לאחוז במקל נכון ולכוון ובאמת שהטיפים שהוא נתן לי עזרו מאוד, רק חבל שברקע הוא הרעיף עלי מחמאות כמו "אלופת עולם!" "מלכה!" תרגיע בן אדם, זה מטריד. בתום המשחק ר' שלח לי אסמס נוסף (זה מתחיל לעלות לכם על הסעיף? כן גם לי זה כבר עלה...) "יולי, יש אוטובוס נוסף ב7 וחצי שמגיע אפילו לפני האוטובוס של 7...סתם שתדעי, נסיעה נעימה שתהיה לך :-)" תודה באמת. ככה הוא פשוט מוותר עלי? זהו? זה הכל? אני היחידה שהשתוקקה כל כך לפגוש אותו?

הגיעה השעה 7 וראינו שאנחנו עדיין מתעכבים ויש לנו חתיכת דרך לעבור עד שנגיע לתחנה המרכזית "בסוף אני עולה על האוטובוס של 7 וחצי - תרצה? תבוא. לא תרצה? אז לא". הגענו לתחנה המרכזית, חלק מהחברים הלכו לקנות משהו לאכול, אני וחברה שלי הלכנו לשירותים ובדרך דיברנו "תראי, החיים זה לא סרט שבו שניה לפני שאת עולה על המטוס הבחור עוצר אותך ומספר לך שאת כל עולמו, בחיים האמיתיים לא הלך? יש הרבה דגים בים" חברה שלי מאזינה לי ומהנהנת בהסכמה ובעצב.

כשחזרנו מהשירותים חלפנו על פני אנשים רבים כשהדמעות מעיני עומדות לפרוץ מעצמן בכל רגע ואני מחזיקה את עצמי בכל הכוח, כשלפתע בין האנשים אני רואה בחור מוכר שנראה כי הוא ממהר מאוד, מוטרד מאוד...זה...רגע..."ר'?!" הוא נעצר ושנינו נעמדים זה מול זו קפואים והמומים. "יולי! בסוף נשארת! את לא מבינה איך רצתי, פחדתי שאני לא אספיק לראות אותך..." כולו מתנשף בכבדות. תפסתי אותו חזק, חיבקתי אותו חיבוק ארוך וממושך בעוד שנינו מתנשפים ולא פוצים פה - חברה שלי הלכה לצד והבינה שתפקידה הסתיים לעת עתה ונתנה לנו פרטיות. אחר כך התרחקתי ממנו מעט "אממ...האקס שלי מאחוריך ואתה יודע שזה מפריע לו שאנחנו..."  "לא איכפת לי!" הוא קטע את דבריי וצעק "אני שם זין! באתי בשבילך" נותרתי המומה. רק לפני רגע הרצתי לחברה שלי על זה שדברים כאלה קורים רק בסרטים קיטשיים.

גררתי אותו לצד כדי שלא יפריע לאקס שלי ולשאר הסועדים ברחבת המזון של התחנה המרכזית, ישבנו לנו על שולחן נחמד שמצאנו ושוחחנו מעט. "אתה פשוט לא נורמאלי..."  "אני לא נורמאלי?! עשית לי התקף לב עם האסמסים האלה! צעקתי על הנהג מונית שיסע כמו מטורף כדי שאספיק לראות אותך ושלא תשנאי אותי ותחשבי שאני מורח אותך, באמת שהיום היה לי יום נוראי!" אחזתי לו את היד וליטפתי אותה. ישבתי בשקט, הקשבתי לדבריו וחייכתי "העיניים שלך...פשוט ממיסות אותי, אני חושב שזה היה שווה הכל. אני מקווה שאת גם תשירי לי משהו עכשיו..." הסמקתי "באמצע התחנה המרכזית? ליד כולם? בהזדמנות אחרת..." אחר כך הבטתי בשעון וראיתי שעלי כבר לרוץ לרציף, ר' ליווה אותי לשם.

עמדנו שם, התחבקנו קצת אבל המצפון כל כך העיק עלי - לראות מנגד את האקס עומד ומשתדל לא להסתכל, בטח שלא ביום הולדת שלו. ניגשתי אליו, הושטתי לו את המתנה "אני מצטערת שזה יצא ככה...אתה בסדר?" הוא חייך חיוך מאולץ "לפחות דבר אחד טוב קרה לך היום..."  "לא קרה עדיין דבר...ובטח שהיה לי טוב, היום הזה היה מדהים! באמת!" חיבקתי אותו חיבוק ארוך כשמנגד הבחור שאני באמת רוצה...לא משנה מה עשיתי, הרגשתי שפישלתי, נקלעתי למשולש אהבה סבוך מאוד. חיבקתי את כולם ונפרדתי מהם לשלום ולבסוף ניגשתי לר'  "שבוע הבא אתה אצלי!" והוא חייך. נתתי לו חיבוק ארוך ונשיקה חפוזה ומהירה בלחי ומשם עליתי במהירות לאוטובוס לפני שיברח.

כל הנסיעה התרוצצו במוחי מחשבות - לא ידעתי כבר אם לחייך או לבכות, התחושה הייתה שמחה שמהולה בעצב ועצב שמהול בשמחה...חתיכת סרט.

יולי.

בחיים הספקתי לעבור הרבה שברונות לב, הרבה בגידות והרבה אהבות חד צדדיות. כשקורים כל כך הרבה דברים רעים שפוגעים בנו ומטרתם היא כביכול לחשל אותנו, אנחנו מתחילים להטיל ספק במי שאנחנו, באנשים הסובבים אותנו, האמון שלנו בהם פוחת עד למצב של פרנויה והסתגרות, ועד שכן קורה דבר טוב לשם שינוי, אנחנו מסרבים להאמין שזה באמת קורה. 

החל מימי היסודי ועד לא מזמן אף אחד לא התייחס לקיומי, הייתי הבחורה השקטה הזאת שכולם צוחקים איתה, מתייעצים איתה בנושאי זוגיות אך כלל לא חושבים על כיוון רומנטי איתה. כשהייתי מייעצת, תמיד מצאתי את המילים הנכונות כאילו היה לי ניסיון חיים שופע, כשלמעשה החבר הראשון שלי היה בגיל שנחשב למאוחר ביחס לממוצע - גיל 15, וגם הקשר איתו לא החזיק יותר משבוע. 

אני מודה שעד לסוף חטיבת הביניים נראייתי פשוט נורא - כשאני מביטה בתמונות ישנות אני פשוט לא מופתעת מהעובדה שנזרקתי כל כך הרבה ושלא נחשבתי לילדה "מקובלת". מאז חלפה לה תקופת האקנה המייסרת, הגוף תפס צורה נשית והשיל הרבה ממשקלו ,והטעם שלי בבגדים השתנה. הדבר היחיד שכלל לא השתנה -הוא התפיסה שלי על עצמי. הגעתי למצב שכשאני מסתובבת בבית הספר אני מסובבת ראשים ונשטפת מחמאות מבלי שאצטרך להתלבש או להתנהג בצורה זולה או מתחנפת. הגעתי למצב שכל שני וחמישי מתחילים איתי בפייסבוק שלושה בחורים בו זמנית ואני בוחרת שלא לעשות עם זה כלום, הגעתי למצב שידידים שלי שמעולם לא לקחו אותי ברצינות פתאום שואלים אותי שאלות כמו "איך בחורה כל כך יפה, כל כך מדהימה וכל כך מיוחדת כמוך עדיין לבד?" ואני תוהה לעצמי לעיתים מה כבר קרה. 

לפני חודשיים נפרדתי מא' - בחור ירושלמי שהכרתי בפולין והתפתח בנינו רומן והתגלגל לזוגיות, עד לרגע שהבנתי שאני לא מרגישה אליו כלום מההיבט הרומנטי. מאז הכרתי את ר' - (גם הוא ירושלמי, איזה קטע?) כל מה שבחורה יכולה לבקש בבחור אחד - הוא חכם, מצחיק,ילדותי אבל רציני כשצריך, מוזיקאי, רגיש, חברותי, חתיך, מורעל על הצבא ,אוהב חיות וילדים.

אני והוא משוחחים כל יום, והוא רגיל להיות בחור שנערץ בזכות הקסם והחן הרב שניכן בו, אני הבחורה הראשונה שהתנהגה כלפיו באדישות מוחלטת, הראשונה שלא נמסה מהפרצוף היפה שלו ודרשה ממנו להתאמץ ולהוכיח את רצינותו פחות בדיבורים ויותר במעשים. הוא אמר לי שאני שונה מכל הבחורות שהוא מכיר, והוא אוהב את זה.

משיחה לשיחה אני מרגישה שאני והוא נקשרים יותר, הדופק מואץ ותמיד אבל תמיד יש על מה לדבר - השיחות שלנו נערכות שעות על גבי שעות ומותירות אותי אחריהן סמוקה ונרגשת לקראת השיחה הבאה. אני מדברת עם החברות שלי עליו ללא הרף (מרחמת עליהן, אבל הן מקסימות ותומכות בי בכל מצב!) ומקור מידע מסר לי שגם הוא מדבר עם החברים שלו עלי, ידיעה שעשתה אותי מאושרת. אני מוצאת עצמי בוהה בתמונות שלו ומרגישה חיוך טיפשי שנמרח על פני ללא שליטה.

אני חושבת שאני מתחילה לפתח אליו רגשות, כמה זמן לא הרגשתי טוב כל כך בגלל בחור...

אבל עדיין קיים בי הפחד הזה - הפחד שהוא יקח אותי כמובן מאליו, הפחד שהוא יזרוק אותי, הפחד שאפגע שוב.

יש לי חברות שמעולם לא התנשקו ואפילו לא היה להן חבר אחד, אני מנסה לעזור להן לפתח ביטחון עצמי ולהכיר להן בחורים, אך בכל פעם שאני מעזה להגיד שאני שונאת את איך שאני נראיית הן מסתכלות עלי המומות - "איך בחורה מדהימה כמוך יכולה לחשוב ככה?! את לא רואה כמה רוצים אותך?! כמה את מושכת?!" ואני רק תוהה לעצמי מתי הספקתי להפוך מהברווזון המכוער לברבור יפייפה כאשר מבפנים אני מרגישה אותו דבר? 

מקווה שהפעם זה יעבוד... 

עד אז אופוריה עופפת אותי ומלטפת בחמימות.

יולי.

זה אף פעם לא נעים לשמוע את המילה "לא". בן אדם מתמלא בציפיות, עושה הכל בשביל שהמיוחל יתממש, וברגע השיא הכל מתפוצץ לו בפרצוף. זה יכול לקרות בכל כך הרבה תחומים בחיים, הנה מספר סיטואציות שבטוח חלקכם מכירים היטב:

בלימודים - אתה לומד כל כך קשה למבחן, רשום לך כל החומר במחברת ולא פספסת מילה ממה שהמורה אמר, אתה בטוח שאתה יודע הכל במיליון אחוזים ואפילו אם יעירו אותך באמצע הלילה וישאלו אותך שאלה אתה תדע לשלוף מיד את התשובה הנכונה, ופתאום מגיע הרגע שבו מתפרסמות התוצאות של המבחן שלך ו...ובכן, מסתבר שנפלת בגדול.

בזוגיות - הכרת בחורה מדהימה ללא ספק, לקחת אומץ ויזמת איתה שיחה, שיחה מאוד קלילה ומרתקת שאכן הצדיקה את המשיכה הגבוהה שיש לך כלפיה. התחלתם לצאת במשך תקופה ממושכת עד שזה הפך לרשמי וההרגשה בשמיים, אתה בטוח שהיא האחת ללא ספק ואף אחת מעולם לא גרמה לך להרגיש כך קודם לכן, כשלפתע יום אחד היא לוקחת אותך לשיחה ואומרת לך ש...היא כבר לא מרגישה שזה זה, אתה רק מחפש איפה תוכל לקבור את עצמך.

בקריירה - תמיד חשקת בעבודת החלומות שלך, רק שבניגוד לשאר "החולמים" אתה לא מתפשר על עבודה ממוצעת, אתה אשכרה נלחם בכדי להשיג את כס המלכות גם אם יש עליו תחרות מאוד קשה. אתה משקיע במראה החיצוני שלך לשם רושם ראשוני חיובי, מתאמן המון לקראת הראיון עבודה, מקבל תמיכה ועידוד מהקרובים שמכירים אותך ולא מפסיקים להרעיף עליך מחמאות ופתאום כשאתה שם עלולות לקרות שתי תקריות - האחת היא שהבוחן שולף בפנייך שאלה מתקילה שממש לא חזית אותה מגיעה ואין לך מושג מה לחרטט בשביל להראות שאתה בעניינים, האופציה הנוספת היא קרירות מצידו של הבוחן "אוקי, דונט קול אס, ווי קול יו" משפט נפנוף קלאסי.

בחיי החברה - תכננת לצאת עם חברים לאירוע חד פעמי שיהפוך את הערב שלכם לערב חלומי ובלתי נשכח, כבר צלצלת להזמין מקומות לכולכם, אחרי השבוע המעיק רק חיכית שיגיע סוף השבוע, הערב המיוחל, כששעה לפני זה מתקשר אחד מהחבר'ה ומודיע שבסוף הוא לא יכול. שהוא צריך לשמור על אחותו הקטנה \ שהוא שכח שהוא נוסע מחוץ לעיר \ שהוא חוגג שנה עם החברה \ שסבא של חבר של דוד נפטר (הבנתם את הקונספט).

החיים מלאים באכזבות, ולי לצערי יצא לשמוע "לא" הרבה פעמים - למשל מבחורים, לצערי אף אחד מהם לא ניסה להתחשב בי ולהגיד לי זאת בצורה עדינה וקצת פחות כואבת - או שזה נאמר בעקיפין דרך בגידה, או באסמס, או במייל. הותירו אותי מתוסכלת ושבורה מבלי לתת לי אפילו את האפשרות להשחיל מילה או בלי לתת לי את החיבוק האחרון שאמור להרגיע אותי ולומר ש"הכל בסדר בנינו ואני אמצא לי מישהו מתאים יותר בפעם הבאה". 

שמעתי הרבה פעמים "לא" כשניסיתי להגשים את החלום ולבנות לעצמי קריירה מוזיקלית - שמעתי "לא" באודישנים ללהקה צבאית, באודישנים ל"כוכב נולד" ואפילו המחזמר שהייתי אמורה לככב בו ועבדתי עליו בחזרות כל כך קשה בוטל.

שמעתי הרבה פעמים "לא" מחברות שרציתי ליזום איתן ערב בנות כייפי או ללכת לאיזה סרט מגניב ביחד (לבכורה של "משחקי הרעב" למשל...) וברגע האחרון פתאום כולן כל כך עסוקות ועם תוכניות למרות שדיברתי איתן על זה איזה שבועיים מראש.

אבל כמו שלא קל לשמוע "לא" גם לא קל להגיד "לא". השבוע נאלצתי להרוס את הידידות שלי עם א' , בחור מדהים שהכרתי במסע לפולין שהתפתח בנינו רומן והתגלגל לזוגיות, עד לרגע שהבנתי שאני ...פשוט לא מצליחה להרגיש אליו כלום וכנראה שהיה מדובר בלהט קטן וזמני שחלף לו. לא משנה כמה ניסיתי להיות עדינה אני יודעת שפגעתי בו, ושזה לעולם לא יצליח לחזור להיות אותו דבר, זה הסיכון שכרוך בלהפוך מידידים אפלטוניים לבני זוג. 

בנוסף הכרתי בחור חדש, נקרא לו ר' - הוא בחור חכם, כייפי ומצחיק שיודע להנות מהחיים. הוא מנגן על גיטרה כבר כמה שנים, הוא אוהב חיות וילדים, אחרייניק מורעל על הצבא ובנוסף הוא חתיך הורס שכל הבנות מתות להיות איתו, והוא מכולן הבחין דווקא בי. החיסרון? אהבה עצמית מוגזמת. הוא מודע לעצמו מאוד, בחורים כאלה נוטים בדרך כלל להיות מנייאקים וחושבים שהם תמיד יכולים להשיג יותר טוב ובגלל זה אין להם בעיה לזרוק אותך בשניה, בשביל לכבוש אותי יש לו הרבה עבודה. כבר הערתי לו על נושא הצניעות, ולמרות המחמאות הרבות שהוא מרעיף עלי - אני יותר בחורה של מעשים ואני מחפשת יותר מסתם פרצוף יפה.

אז כרגע - אני רווקה, הקריירה המוזיקלית שלי כרגע בסימן שאלה, החברות לא זורמות, מבחינת הלימודים דווקא הולך מצויין אבל תמיד השאיפה היא כמה שיותר גבוה. מרפי טוען שמה שעשוי להשתבש אכן ישתבש, אבל אני לא אתן לו להרוס לי את התוכניות. 

נכון שהחיים האלה כל כך לא צפויים, אבל זה מה שהופך אותם למדהימים כל כך