אחרי תקופה ששוב חזרתי למחשבות מדכאות ומתסכלות על האקס המיתלוגי, הכרתי את פ', בחור נחמד שגר במצפה רמון, לא חתיך עולם בלשון המעטה - אבל הוא בחור טוב...הבעיה אצלו? סטוציונר. את פ' הכרתי בהופעת רוק שהייתה בעיר שלי, משם עברנו לפייסבוק, לטלפון ואנחנו ידידים טובים כבר זמן מה. מאחר ועדיין הייתי שקועה בדיכאון הידיד הכי טוב שלי הציע לי לנקות את הראש ולהתחיל לצאת בערבים בחבורה, כמו פעם כשהיינו צעירים ותמימים יותר. הגעתי איתו לפארק מלא באנשים שאני לא מכירה מכל מיני קבוצות גילאים, פ' הגיע במיוחד לעיר שלי והצטרף לחבורה.

היה מרגש לראות את פ' סופסוף אחרי חודש וחצי של שמירה על קשר ממרחק. לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון אבל לא היה כמעט בחור אחד שלא התחיל איתי בחבורה, זה החמיא לי מאוד אבל לא באמת קפצתי מאושר ותסרטתי בראשי את קליפ החתונה עם הבעל העתידי שלי. ככה בכל ערב נפגשים בפארק, מישהו מביא גיטרה, כולנו שרים וצוחקים ועושים שטויות, לפעמים גם שותים, פירלטוט פה, מחמאה שם, ופ' שעושה לי טוב על הלב להיות בחברתו עם השטויות שהוא עושה והדרך שבה הוא מביט בי ומקנא לי כשאני עם בחורים אחרים, האופן שבו הוא זוכר כל פרט קטנטן שאיי פעם אמרתי לו, הדאגה שלו והכבוד שהוא רוכש כלפיי, והחיבוק החמים והנעים הארוך הזה שאי אפשר לשכוח ממגעו.

כולם בזמן האחרון שואלים עלי ועל פ' אם קורה בנינו משהו - הסברתי להם שהוא בקטע של סטוצים ואני לא הולכת לרדת לרמה הרדודה הזו ושאני מחפשת מישהו יותר בוגר ובשל לקשר רציני...אבל איכשהו מצאתי את עצמי חושבת עליו, חולמת עליו, מחפשת אותו, מקנאה לו, רוצה אותו קרוב, רוצה שהוא ירצה. מוזר לי כי פ' הוא לא הבחור שהייתי מצביעה עליו ואומרת שהוא הבחור בשבילי...אבל חברה שלי העירה לי שיש לי רף דרישות יותר מידי גבוה ובגלל זה אני מפספסת המון בחורים שווים.

הבוקר קבענו כל החברים להיפגש במגרשי בית הספר ולכבוד שבועות לערוך מלחמת מים ענקית. הבאנו איתנו מלאי שלם של בקבוקי מים, בלוני מים, דליים וצינור השקייה שמצאנו באיזור - נלחמנו זה בזה ללא רחמים, לא היה אחד שיצא מהקרב הזה יבש. אני ופ' כרתנו ברית שאנחנו מגנים זה על זה ותוקפים את השאר, זה היה כל כך משחרר וכייף, נרטבתי המון, רצתי המון, צחקתי המון - וזה לא קרה כבר הרבה זמן. אחר כך פ' ליווה אותי הביתה, חיבוק אחרון נעים וארוך במיוחד, ופ' חזר למצפה רמון. הרגשות שלי הוצפו, הרגשתי שאני חייבת לדבר איתו על כך ולשים את כל הקלפים על השולחן.

גברים שונאים שיחות רציניות על רגשות, הם הרבה פחות דרמטיים ורגשניים מנשים. פ' הבטיח לי עוד בתחילת היכרותנו כשנודע לי שהוא סטוציונר שהוא לא ינסה איתי שום קטע של סטוץ רק משום שהוא מכבד אותי. פ' אכן עומד במילה שלו, הוא נמשך אלי ללא ספק, מקנא לי ללא ספק ונהנה מאוד מחברתי - אבל הבחור מעולם לא חווה קשר רציני ומרגיש גם לא בשל לכך עדיין. אמרתי לו שהפחד הזה שלו ממחוייבות וקשר רציני תרחיק ממנו הרבה הזדמנויות חלומיות עם בחורות מדהימות, ושבחורה כמוני שזוכה להרבה הצעות ופרלטוטים מגברים עשויה יום אחד לקבל הצעה מבחור נחמד כמו פ', רק שבניגוד אליו, הבחור הזה יהיה מוכן להקריב בשבילה המון, ומן הסתם שהיא לא תחשוב פעמיים ותלך אליו.

אני לא יכולה להיות על "Hold" עד שהבחור ירגיש בשל מספיק בשביל קשר רציני רומנטי, העדפתי לדבר איתו דוגרי בלי רמיזות ומשחקים, עכשיו הוא יודע הכל. יודע איך אני רואה את שנינו ויודע שאם הוא לא מתבגר ומתחיל להיות רציני אז אבוד לו איתי. מקווה שהשיחה הזאת לא תהרוס את הידידות שלנו, ואולי הוא מהר מאוד יתחרט וירצה לתת לנו צ'אנס...בכל מקרה אם לא הוא אז מישהו אחר בזמן ובסיטואציה אחרת. אני לא רוצה לרדוף אחרי האהבה - אהבה לא מחפשים, האהבה מתפתחת לאט לאט וצומחת מתוך קשר שכבר קיים. מה שצריך לקרות יקרה.

זה היה חג השבועות הכי רטוב, כייפי, מסעיר ודרמטי שהיה לי.

יולי.

עריכה: 

היום ה28 לחודש...יום השנה שלי ושל האקס, שוב מחשבות שורפות ודמעה זולגת, מתי היום הזה ישוב להיות חסר משמעות בעיני? אחרי שינה של 4 שעות כששקיות שחורות מבצבצות לי מתחת לעיניים אני חושבת שאני לא מעוניינת בפ' בתור בן זוג...הוא אחלה והכל, אבל מלכתחילה לא חשבתי שאנחנו מתאימים ואני חושבת שאני פשוט משתוקקת לאהבה...מגיע לי בחור יותר רציני, כזה שלא יצטרך אפילו לחשוב פעמיים ולדעת שאני עדיפה על פני כל הנאה מזדמנת כזו או אחרת. ההכנות לקראת מסיבת הסיום בעיצומן, לראשונה אני מתנסה גם בתחום הריקוד, קשה מאוד אבל בהחלט מהנה ומחטב...בחמישי מסיימים, מצפה לכך בכיליון עיניים!

יש דרך למלא חור ענק בלב שהאהבה הישנה הותירה? אני מרגישה שלא משנה כמה זמן יעבור, לא משנה איפה אהיה ובחברת מי, לא חשוב לכמה מערכות יחסים אני אתקדם, החור רק יפער ויגדל ויותיר אותי חלולה מבפנים ומסוגרת כלפי חוץ. שונאת את עצמי לפעמים, כזאת פנטזיונרית, כזאת טיפשה...הניצוץ הבוהק הזה שיש לי בעיניים, ניצוץ של דמעה מבצבצת בכל פעם כשאני שומעת את השיר שלנו, בכל פעם כשאני עוברת ליד המקומות שקרו לנו בהם דברים משמעותיים, בכל פעם כשאני שומעת אנשים מדברים על תחומים שתמיד ידעתי שאהבת, בכל פעם כשמגיע יום השנה שלנו הזמן בשבילי כאילו נעצר - דווקא כשאני לא רוצה כי אין ליום הזה עבורי כבר שום משמעות...בולעת את הרוק כשתמונות העבר מתרוצצות לי בראש ללא הרף, ההרגשה הזאת שאני שונאת אותך ורוצה שתשרף ותתקלה ושהאפר שנותר ממך יתפזר לעולמי עולמים ובו זמנית איכשהו עוד אוהבת אותך, אבל תחושת האובדן הנצחית שתשאיר בי כאב לכל החיים על שהיית מטומטם ועזבת אותי, על שלא הערכת את כל מה שעשיתי בשבילך, על שהפרחת סתם מילים יפות באוויר גם כשכבר הפסקת לאהוב, ועל עצמי, על שלא הייתי מספיק טובה בשבילך, על שהייתי מטומטמת ומלכתחילה האמנתי לך, ועל שאהבתי אותך בכל ליבי...הנה עובדה אני עוד חושבת עלייך.

הכי עצוב להתאהב באדם שאתה יודע מראש שהוא לא מתאים לך או שזה לא יסתדר, ולאהוב אותו בכל זאת רק בגלל התקווה שאיתו זה יהיה אחרת.

אז כנראה שמאושרת אני כבר לא אצליח להיות, מחכה לרגע שכן אוכל...מתנחמת בעובדה שעברתי היום אודישנים להופעה נוספת שבית הספר מעלה וגם למדתי כמה אקורדים נוספים על הגיטרה, לא יודעת איך הייתי חיה בלי מוזיקה.

יולי.

אני בחורה שעובדת קשה בשביל דברים שהיא רוצה. יש לי שאיפות וחלומות מאוד גדולים, מאוד לא ריאליים, אנשים שמסתכלים עלי מהצד מעקמים פרצוף וחושבים לעצמם שאני חיה באיזו אגדה, באיזה תסריט הוליוודי זול, כשלמעשה אני סך הכל כנה ורודפת בתום אחרי החלומות שלי ואחרי מה שהלב רוצה - גם אם מדובר בהשגת הבלתי אפשרי. התשוקה הרבה שיש לי להשגת אותו דבר מסויים היא בסדר גודל עילאי.

אני מודה שעוברות עלי לפעמים תקופות לחוצות וקשות ואני מתבכיינת וחושבת שזה סוף העולם (תקראו לי דרמה קווין אבל אני חושבת שלכל אחד יש תקופות כאלה לפעמים), אבל איכשהו הכל מסתדר ואני משיגה את מה שאני רוצה.

בסוף השבוע ברחתי קצת לעיר הגדולה והתוססת ת"א, רציתי להתנקות, להרגיש קצת מניו יורק הישראלית, רציתי להשתחרר מהכל, הרגשתי חנוקה. בעיר הלא כל כך גדולה שלי הולכים ברחוב ופוגשים את כולם, גם אנשים שממש לא רצינו לראות, בת"א זה לא ככה. תודה לאל שעוד יש לאן לברוח.

בשבוע הבא יש לי מסיבת סיום, זהו זה. 12 שנות לימוד מייגעות מגיעות לקיצן. קניתי כבר שמלת נשף יפייפה וקלאסית, הצבע שלה מבליט לי את עיניי הכחולות ויש בהן חלק שחושף רגליים ארוכות ולבנות וחלק שנשפך באלגנטיות לריצפה. אני אוהבת שמלות, הן גורמות לי להרגיש יותר נשית, יותר בטוחה בעצמי, יותר יפה מבדרך כלל...אבל כשמתחילים הדיבורים על האפטר פארטי אני שומעת בראשי את התקליט נשרט.

השכבה רוצה לחגוג באיזו אחוזה עם בריכה, מכונת קצף, DJ והרבה אלכוהול - מסיבה הכוללת בתוכה הרבה פרחות וערסים שאני ממש מתעבת, פתאום פנטזיית סיום התיכון שהייתה לי בגיל 12 מתנפצת לרסיסים. התחושה הזאת של בית בושת, מלא ביקינים שנזרקים מכל עבר, הקאות על הריצפה ובשירותים...כל זה זו לא אני. אני לא מהבחורות האלה שיוצאות למועדונים ודופקות את הראש עם שוטים ומשתרללות, אני רחוקה מכל זה.

ניסיתי לשכנע את החברים הקרובים שלי לחגוג באופן עצמאי, חלק היו בעד, הרוב היו נגד והתחילו עם התייפיפות הנפש להתבכיין לי "אבל יולי זו פעם אחרונה שלנו כשכבה...מה איכפת לך? יהיה כייף!" באיזה שלב בדיוק אני אמורה להרגיש הנאה? בשלב שאני מוקפת באנשים השונאים עלי ובאווירת בית הבושת ששוכנת במקום? בשכבה כבר הועברה איכשהו השמועה שאני לא מעוניינת לקחת חלק במסיבה, אלפי שכנועים, אלפי תחנונים ואני בשלי, עומדת על העקרונות שלי, מסרבת ללכת עם הזרם. אבל המחשבה שאולי אני אטומה מידי בחשיבה שלי ואולי בכל זאת אחגוג את סיום התיכון "כמו שצריך"...?

מעולם לא הרגשתי שייכת - לא לשכבה, לא למשפחה שלי, לא לעיר הזאת, תמיד אני מאין צופה מהצד, אומנם תמיד מוקפת באנשים ומנהיגה אותם, אבל לא משנה מה אני תמיד ארגיש שאני צריכה להתמודד עם הכל בעצמי, לקחת את כל האחריות על עצמי ובאופן כללי, אני מרגישה לבד. כמו זאבה בודדה - מנהיגה את הלהקה כמו נטו עבודה אבל בכל לילה מחפשת לי מקום שקט לשבת לי לבד ובוהה בירח הגדול, מייללת לו ומספרת לו הכל, היחיד שיקשיב ואולי גם יצליח להבין מה שלהקה שלמה לא מצליחה לקרוא דרך המסכה שאני עוטה על עצמי ביום יום. בניגוד ללהקה שהולכת נגד הזרם, אני מסוגלת לבחור אם ללכת איתם כי מתאים לי או ללכת כנגדם, כי לא מתאים לי.

יולי.