כל כך הרבה עובר עלי בתקופה האחרונה שאין לי אפילו זמן לעדכן. סיבוב ההופעות שלי קרב ובא ולכן עכשיו אין יום שאין לי בו חזרות עד השעות הקטנות. הבמאי תפס אותי לשיחה יום אחד בשעה מאוד מאוחרת, כבר דאגתי שאולי שוב המופע עשוי להידחות, או גרוע מכך להתבטל אחרי כל ההשקעה ואחרי ששמתי את כל ליבי במופע הזה - ובעצם הדבר היחיד שהוא רצה הוא להוקיר לי תודה, להגיד לי כמה שאני נפלאה כזמרת, כשחקנית ובכלל כאדם וכמה הוא מעריך ואוהב אותי. אין על ההרגשה הזאת שאתה משקיע כל כך במשהו ולקבל במפתיע תגובה כל כך מפרגנת ותומכת ומעריכה כמו שלו.

שאר הקאסט שלנו הם לא יותר מחבורה של דיוות, שמרשים לעצמם לאחר, לעשות שטויות על הסט שבוע לפני שההפקה עולה ובכללי מתנשאים ובטוחים בעצמם כל כך...אין לי ברירה להיות הבייביסיטר שלהם ולנזוף בהם על כך - אני קצת פוחדת להסתכסך איתם ולהפוך לכבשה השחורה, בכל זאת אנחנו להקה, אנחנו מוכרחים לשתף פעולה יחד כדי שהמופע יצליח. הבמאי לפעמים משוחח עימי על כמה שהוא לא ישן בלילות ומודאג שהחבר'ה לא יקחו את המופע ברצינות והמופע יהפוך לכישלון, כואב לי עליו. אני מאוד מעריכה את הבמאי שלי ועובדת איתו כבר במשך 3 שנים, מעולם לא ראיתי אותו מיואש יותר. לקחתי את כולם לשיחה רצינית:

"אוקי, תקשיבו - מה שקרה היום בחזרה היה פשוט נורא. אני מבינה שזה מרגיש חרא לבוא בחופש על הזמן הפנוי שלכם ולהשקיע בעוד הפקה "מסכנה", אבל מי שלא מתאים לו שיקח את הרגליים שלו ויילך - מי שבא לאודישנים להפקות יודע שהוא צריך לתת מעצמו את המקסימום ולהשקיע ולוותר בשביל ההפקה. אני מניחה שאין צורך להטיף לכם יותר ושאתם כבר ילדים גדולים, אז וואלה - עוד שבוע המופע, תתחילו להגיע לחזרות בזמן עם כל הציוד ותנו פוש אחרון, כשאנחנו רציניים אנחנו יכולים להרים חתיכת הפקה, אז אל תדפקו אנשים שכן איכפת להם מהמופע הזה, אם גם לכם איכפת אז תעשו הכל כדי שזה יעבוד. בהצלחה לנו!"

הופתעתי שיום למחרת אכן כולם הגיעו בזמן עם כל האביזרים והתלבושות באווירה מקצועית ותקתקו עבודה, הבמאי שלי היה מבסוט ואמר לנו בסוף המופע שהוא מאוד הופתע מהביצועים שלנו באותה חזרה וכי למופע הזה יש סיכוי מאוד גדול לתפוס תאוצה בקצב הזה ואולי אפילו לעשות קצת רעש. לא ביקשתי שום קרדיט על ההגעה של כולם, פשוט עשה לי טוב לראות את המופע שלנו זז סופסוף למקומות שרציתי שהוא יזוז. הפעם בחזרה צפתה בנו יועצת בית הספר שלי (לשעבר), פרגנה לתלמידים הבוגרים של בית הספר שלוקחים חלק עצום במופע הזה- לכל הבוגרים, חוץ ממני. הרגשתי את הסכין ננעצת בי חזק ללב - אחרי 3 שנים שאני מופיעה בהפקות של בית הספר - לא ביקשתי מעריצים, לא ביקשתי כסף, אני עושה זאת מזמני החופשי ומייצגת את בית הספר כבר כמה שנים בכבוד, ואחרי כל זה אפילו לציין את שמי בין הבוגרים נראה כמיותר? זה היה משפיל וכפיות טובה של ממש.

הלכתי להתרענן אצל חברה טובה אחרי כל הלחץ של החזרות. חברה שלי דלוקה על איזה בחור כבר תקופה ארוכה. בחיים היא לא התנשקה או הייתה במערכת יחסים כלשהי. אין מדובר בתופעה, מדובר בבחורה יפייפיה ומצחיקה וחכמה שאני פשוט לא רואה סיבה שלא יאהבו אותה, אבל לצערי היא סובלת מדימוי עצמי נמוך (שלא בצדק) ולא מרגישה נוח בחברת גברים. ניסיתי לעשות לה טובה, ככה בתור חברה טובה, ושוחחתי בצ'אט בפייסבוק עם אותו בחור שהיא חושקת בו כבר זמן מה. על כל משפט ששלחתי לו התייעצתי איתה לפני שהוא נשלח, היא הסתובבה בחדר נבוכה ונסערת, לא מאמינה שהיא מאפשרת לי לשוחח איתו ככה ועוד בשמה, כשמעולם לא שוחחו רק שניהם לבד.

הצגתי בה צדדים שאילו היה לה את הביטחון להציג אותם היא הייתה מושכת כל גבר שרק הייתה רוצה - את הספונטאניות והשנינות והיכולת ללכת נגד תכתיבי החברה מאידך ומגיסא שני להתנהג כמו בן חברה טוב. גרמתי לו להזמין אותה לדייט, והיא קפצה מאושר וחיבקה אותי כל כך חזק, יכלתי להרגיש את הדופק שלה כחיית טרף מסתערת, זה עשה לי טוב. מובן שלא סתם הבחור הזמין אותה לצאת, הוא תמיד נמשך אליה - היא פשוט לא הציגה עניין כלפי חוץ.

אותה חברה אגב שמעה שפוטרתי בשבוע שעבר וסידרה לי במהרה עבודה חדשה - מחלקת עיתונים של "ישראל היום". קיבלתי סרבל אדום וכובע אדום, האנשים חטפו ממני את העיתונים בשניות, מחמיאים לי הרבה על החיוך שלי, על העיניים, פרלטוט קטן פה, פרלטוט קטן שם, מידי פעם באים גם אנשים לא הכי נחמדים אבל אני מצליחה להעביר זאת בעדינות ולשרת אותם באדיבות. הבוס בינתיים ממש מרוצה ממני...

איך אני אוהבת כשדברים מתחילים להסתדר פתאום :-)

יולי.

בבוקר של יום ראשון קמתי מוקדם מהרגיל, נרגשת ומעוטרת בחיוך גדול על הפנים. קיבלתי מא' (הכבר לא אקס שלי!) אסמס "אני כבר כאן, מחכה לך :)". א' הוא חייל, התחיל לא מזמן טירונות ועכשיו זה הזמן השנוא על כל חייל וחייל - החזרה לבסיס. בשביל להגיע לבסיס א' מוכרח לעבור דרך העיר שלי, ואפילו אם אוכל לראות אותו לכמה דקות לפני שהוא עוזב אותי לשבועיים נוספים - אני אעשה את זה.

הלב שלי דפק, רצתי מהר כדי להספיק לראות אותו ולהיות איתו כמה שיותר. הגעתי למרכזית, שבאותה שעה הייתה מוצפת בחיילים, כל כך הרבה מדים ירוקים ואפורים, שחיתי בינהם, הרגשתי בולטת ונבוכה, הייתי היחידה שלבשה בגדים אזרחיים. חיפשתי את א', זה היה כמו למצוא מחט בערימה של שחט. העיניים מחפשות, מבולבלות, עד שלפתע בין כל האנשים אני רואה אותו, עם חיוך ענק מרוח על הפנים, לבוש מדים ומדוגם לתפארת מדינת ישראל. קפצתי עליו עם חיבוק גדול, התנשקנו והכל הרגיש כל כך כייף ונעים. כל החיילים סביב הסתכלו על שנינו, זה הרגיש קצת מביך. אני החברה היחידה שבאה ללוות את החייל שלה לבסיס השקם בבוקר.

א' הציג אותי בפני החברים שלו שמשרתים איתו, אנשים שנראים מאוד נחמדים ואפילו הסכימו לצלם את שנינו יחד למזכרת. אמרתי לא' באיזו שיחת טלפון אחת שלנו כשעוד היינו ידידים טובים שכשהוא יתגייס אני רוצה לאפות בשבילו עוגיות לדרך. לצערי לא היה באפשרותי להכין לו עוגיות, אז כתבתי לו מכתב, מכתב מהמכתבים של פעם (אני יודעת...זה קיטשי להחריד, אבל זה דבר שבניגוד לעוגיות עשוי להישמר לנצח). כתבתי לו שם כמה הוא עושה אותי מאושרת, כמה אני אתגעגע אליו ועוד כל מיני דברים שישמרו אותו חזק בשבועיים הלא פשוטים הללו...שישאר לו משהו ממני. לאחר מכן הגיע הרגע שלנו להיפרד, נתתי לו חיבוק ארוך אחרון, נשיקה ארוכה אחרונה, ולחשתי לו "אני אלך מהר, כי אם אני לא אעזוב עכשיו יהיה לי קשה לעזוב..." והלכתי מהר מבלי להסתכל לאחור. 

לאחר מכן החלטתי שאם אני כבר במרכזית, אני אסע לחברה טובה שלא ראיתי מזמן. כשהגעתי אליה ישר השלמנו פערים מהזמן האבוד, צחקנו ראינו סרטים, אכלנו, רקדנו ועשינו את השיגועים הרגילים. שמתי לב שהזכרתי את א' בלי סוף בשיחות שלנו, הראתי לה את התמונה שלנו יחד והזכרתי אותו כל כך הרבה, בניגוד לפעם הראשונה שהיינו יחד ולא הייתי חושבת עליו או מזכירה אותו בכלל. "יולי, נראה לי שהפעם זה יחזיק מעמד הרבה זמן..." הסתכלתי עליה במבט מודאג "כן? את חושבת?" היא צחקה "בטח! תראי אותך! העיניים שלך נוצצות, את כולך קורנת ושמחה יותר, מזכירה אותו בכל הזדמנות...אני מכירה אותך כבר שנים, אני יודעת איך את כשאת אוהבת מישהו..." הרגשתי טוב אחרי השיחה איתה, בדרך כלל אנחנו לא עושות יותר מידי שיחות עומק, היא יותר חברה של צחוקים ושטויות, אבל היא באמת הבינה אותי והפתיעה אותי.

מאוחר יותר הלכתי לעבודה, עברתי משמרת מהגיהנום - 7 וחצי שעות על הרגליים, בהן עלי להתרוצץ בחנות ענקית, לסדר אותה, לשרת אנשים בחיוך כשבינתיים הגוף כואב כל כך ומגיעה לי הפסקה מסכנה של רבע שעה. כל המשמרת אני מסתכלת בשעון ומקווה שהזמן יחלוף מהר, חושבת על א' ומנסה להחזיק מעמד בשבילו בעודו סובל קשיים אמיתיים בטירונות. אני עובדת שם רק ארבעה ימים וכבר התחילו לעלות בי מחשבות על פרישה. בכל סוף יום אני מרגישה כמאין בובה מתפרקת -הגב חוזר תפוס, הרגליים מתקלפות ונפוחות, הכל כל כך כואב. הפסקתי להתאמן עם המאמנת כושר שלי בגלל מחסור בכוחות וזמן ואין לי זמן לדבר עם החבר שלי בשעת ת"ש הבודדה שיש לו בכל ערב. 

התבאסתי מאוד בסוף המשמרת לגלות שיחה שלא נענתה מא'. פספסתי את ההזדמנות לדבר איתו, לשמוע ממנו מה עובר עליו, אם הוא קרא את המכתב שלי ומה הוא חושב על זה, ולפתע נשלחה לי הודעה ממנו: "לצערי את בעבודה כרגע, המכתב שלך עשה לי חיוך ענק, ויצא שכמה מהחבר'ה בבסיס ראו אותי קורא את המכתב ושמו לב קצת לחיוך ושאלו ממי זה. כל פעם שאקרא את המכתב הזה יהיה לי חיוך ואזכר בבחורה שאני אוהב ושאוהבת אותי! שמתי אותו בחוגר, כך שהוא תמיד יהיה איתי ותמיד קרוב ללב. לסיום יש לי רק דבר אחד להגיד לך יולי, אני אוהב אותך :) ". את ההודעה הזו קראתי שוב ושוב כמה פעמים בעוד דמעה זולגת מעיניי, משתוקקת לחבק ולנשק אותו ולשמוע את הקול שלו...

היום פוטרתי לראשונה בחיי מהעבודה הראשונה בחיי. הבוסית לא חושבת שאני מסוגלת לעבוד בתנאים כאלה, נו טוב...יותר זמן בשבילו ובשביל עצמי :)

יולי.

הבוקר נאלצתי לקום מוקדם מאוד (7 בבוקר פור גאד סייק! זה חופש גדול!) בגלל טלפון שהעיר אותי. א' האקס שלי התקשר, הוא הגיע לעיר שלי מוקדם מהצפוי וקבענו להיפגש כדי לחגוג. את א' הכרתי במסע פולין השנה, הוא גר בירושלים ואני בדרום. ביני לבין א' היה קליק מיידי וכבר אז כולם חשבו שאנחנו זוג - היינו יושבים זה לצד זה בארוחות, הוא היה מכין לי קפה, היינו מתלחששים לנו ומתחבקים הרבה, הולכים במסע יד ביד...עד שבאחד הימים א' הודה בפני שהוא נדלק עלי. באותה תקופה היינו תפוסים (כן...לא כל כך מוסרי מה שהוא עשה) ולכן לא עשינו עם זה כלום, החמיא לי ותו לא.

כשחזרנו ארצה באופן מאוד אירוני החברה שלו זרקה אותו, והחבר שלי זרק אותי באותו היום. כל החברים התלהבו והאמינו כי מדובר ביד הגורל וכי אנחנו חייבים לנסות לצאת יחד פעם כי יש בנינו כימיה מדהימה. כבר מההתחלה היינו נורא כנים זה עם זה ונוצר בנינו אמון חזק אחד כלפי השני. א' ואני נשארנו ידידים טובים מאוד גם אחרי שהמסע נגמר. אין יום שלא היינו מתכתבים\מתקשרים זה לזה וגם דאגנו לארגן מפגשים לכל החבורה שנוצרה לנו בפולין. במשך הזמן חווינו יחד חוויות רבות ומשונות (נוסף לחוויות המסעירות של מסע פולין: הקור העז, המראות הקשים, הבכי, הצחוקים שבארוחות, הרגעים האינטימיים שלנו לבד...), למדנו יותר זה על זה והתקרבנו יותר זה לזה, עד שבסופו של דבר החלטתי לתת לנו צ'אנס.

יצאנו יחד משהו כמו חודש, הבנתי שהבחור הזה הוא בחור איכותי, אוהב, איכפתי, דואג, חכם, שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו, אומנם עקשן מאוד אבל אני אוהבת אנשים עם עמוד שדרה. באותה תקופה אני לא יודעת למה לא הצלחתי להרגיש אליו דבר - אולי השיחות היום יומיות שנערכו שעות על גבי שעות גרמו לי לקחת אותו כמובן מאליו, אולי עוד הייתי פגועה מהאקס המיתולוגי שזרק אותי מיד אחרי פולין ולא הייתי עוד מוכנה לקשר רומנטי, ואולי פשוט לא נמשכתי אליו - מהסיבה הכי שטחית שיש - מראה חיצוני. אז תפסתי אותו לשיחה עדינה (ככל הניתן) בארבע עיניים, ואמרתי לו שאני לא מרגישה כלפיו כלום, זה שבר אותי לעשות לו את זה...אבל לא הייתה לי ברירה.

כמה חודשים מאוחר יותר, א' האקס עדיין אוהב אותי, מקווה כי יום אחד יצליח לכבוש אותי מחדש. אני בינתיים הכרתי בחור ירושלמי אחר (שבמקרה א' שונא אותו מאוד) שאומנם היה בחור חביב, כריזמטי, ענה על דרישותיי מבחינה חיצונית ללא ספק, אבל הבחור היה מאוהב בעצמו פשוט. האכילו את הבחור הזה כל החיים שהוא חתיך הורס, ואני לא סובלת אנשים שמרוכזים יותר מידי בעצמם, אז העסק שלי עם ר' נסגר במהרה. למרות שהעדפתי את ר' על א' - א' המשיך לאהוב אותי. זה לא שהוא לא ניסה לשכוח ממני...הוא ניסה בכל כרוחו, אבל לא יכל.

כעבור חצי שנה - בסיום שיחת טלפון יום יומית שגרתית עם א', הוא סגר את השיחה ב"אוהב אותך" - מילים שהרעידו לי את הלב והדהדו לי בראש ללא הרף. בהתחלה כעסתי מאוד על שהשתמש בהן, אמרתי לו שמעולם לא התאהב ואני חושבת שהוא פשוט מבולבל...אבל כשיצא לנו להיפגש שבוע לאחר השיחה הזו והוא חזר על המילים הללו ממש פנים מול פנים, ראיתי בעיניים שלו שהוא מתכוון לכל מילה. הבחור נתפס חזק. מאז אותו יום לא הפסקתי לחשוב עליו - נזכרתי בכל החוויות שעברנו יחד, בכל המחוות שהוא עשה עבורי (והיו המון!), בכל רגע קט של אינטימיות איתו, התחלתי אפילו לחלום עליו חלומות אירוטיים שבלבלו אותי לא מעט... גם כשטסתי, גם כשהייתי עם החברים והמשפחה, פשוט לא הפסקתי לחשוב עליו.

מאז שהגיוס של א' התקרב, התחלנו להיפגש יותר רק שנינו לבד. במפגשים האלה רצינו להיפרד כמו שצריך, רק שא' לא יכל להחזיק את עצמו מלנשק אותי, או לפחות לעמוד מולי תמיד במרחק של נשיקה. הוא לא הפסיק להסתכל עלי ממושכות...עם המבט האוהב והמעריץ הזה, בעודו מרעיף עלי שפע של מחמאות ואומר לי כמה שהוא אוהב אותי. המגע הזה חסר לי, החום והאהבה, מזמן לא יצא לי לשמוע "אני אוהב אותך" ממישהו, כשהוא באמת מתכוון לזה...ועם כמה שהיה לי נחמד לבד, התגעגעתי להרגיש בתוך מסגרת חמה ואוהבת, בתוך זוגיות. בשלב הזה הרגשות שלי לא' נעשו מעורבים - ידעתי שאני מרגישה כלפיו חיבה עזה, אבל לא ידעתי אם מדובר באהבה או סתם רגע של להט שיחלוף לו, ונתתי לדברים לזרום בלי לחשוב יותר מידי: לנשיקות בשפתיים, לנשיקות בצוואר, לנשיקות בחזה, לליטופים, לנשימות שלו על הצוואר שלי...כל כך נעים, תחושה ממסטלת וממכרת, לא רציתי שזה ייפסק...אבל מאחר ואני לא בחורה של סטוצים, הייתי מוכרחה להרגיע את ההורמונים המשתוללים ולשים לזה סוף. היה נעים, היה נחמד אבל מספיק.

א' התגייס, וגם זה לא מנע ממנו להתקשר אלי בכל הזדמנות שרק מתאפשרת לו, ולדבר איתי אפילו יותר משהוא מדבר עם הוריו, לספר לי שהמחשבה עלי היא זו שמחזיקה אותו שם, כשהוא מצפה בכליון עיניים רק לרגע שניפגש. אני לא יודעת מה קרה לי פתאום,אבל הבחנתי שבכל פעם כשהוא התקשר הדופק שלי התפרץ בחוזקה, הייתי קופצת לענות לטלפון ישר מבלי לתת לו להמתין אפילו שנייה, הייתי מוצאת את עצמי מדברת עליו עם החברים וההורים שלי, חושבת עליו הרבה, מתגעגעת...פתאום נפל לי האסימון - יולי, את מתחילה לפתח אליו רגשות.

אז נחזור לסיפור שלנו - א' העיר אותי השקם בבוקר מכיוון שהשתחרר לסופ"ש מהבסיס והגיע לעיר שלי. למרות העייפות הכבדה, אחרי שבוע של לילות בהם התהפכתי במיטה ולא הצלחתי לישון - התעוררתי בשבילו, ואפילו שהייתי צריכה ללכת לעבודה, קיבלתי את פניו ואפשרתי לו לנוח קצת מהשבועיים הלא פשוטים שעבר בזמן היעדרותי. למזלו המנהלת ביטלה לי ברגע האחרון את המשמרת ונשארתי לבלות איתו את שארית היום.

א' חיבק אותי חזק, עם המדים האלה, הרגשתי את הלב שלי דופק בחוזקה "כל כך התגעגעתי אלייך..." "כמה כייף להיות סופסוף במיטה נורמאלית ועוד לצד האדם שאתה הכי אוהב..." מלטף את הלחי שלי ברכות, מסתכל עלי ממושכות עם המבט הזה...המבט האוהב הזה ומנשק אותי קלות על השפתיים, ולאחר מכן נשיקה ארוכה ומלאת תשוקה. הבטנו זה בזה המומים, א' הסתכל עלי בדאגה ושאל: "הכל בסדר יולי?" שתקתי. המילים לא יצאו מפי, קשה לי להגיד את זה...קשה לי אבל..."אני אוהבת אותך" הנה, זה נפלט. "גם אני אוהב אותך יולי!" אמר א' וצחק "לא, לא! אני באמת אוהבת אותך! כאילו ממש!" א' התנפל עלי בנשיקות, זה הרגיש כל כך נכון, כל כך כייף ונעים...

אני בחורה שמאוד קשה לה להגיד "אני אוהבת אותך", כי ברגע שאני אומרת את זה לבן אדם, אני בעצם נותנת לו פתח ללב שלי, לב פצוע וחבול שנפגע כל כך הרבה בעבר, אבל עדיין עם התקווה שיום אחד מישהו ישמור עליו וירפא את הפצעים...

"אזז...על מה את חושבת עכשיו?"

"על שלוש מילים."

17.8 - התאריך החדש שלנו :)

מקווה שחזרה לזוגיות איתו היא הדבר הנכון. מבחינת סיכויי הצלחה? עם העומס שמוטל עלי בעבודה ובחזרות לסיבוב ההופעות שלי בספטמבר, ועם הטירונות שלו שקוברת אותו רוב הזמן בבסיס? לא מהלך נבון. אבל תראו את השם של הבלוג שלי...הייתם מצפים ממני לפעול אחרת?! זו מי שאני...

יולי.