לפעמים עולים לי רעיונות לפוסטים חמודים שלאו דווקא קשורים כל כך לחיים הפרטיים שלי - הפעם לכבוד השנה החדשה החלטתי לעשות ספיישל מוזיקה.

המוזיקה תפסה חלק מכובד מאוד בחיינו, היא הצליחה להיות נגישה לנו בכל מקום - בנגנים הפרטיים שלנו למינהם, ביוטיוב, ברדיו, בסרטים, בפרסומות, במופעים מוזיקליים...התפקיד של המוזיקה הוא בעצם לדבר אל הרגשות שלנו, לגרום לנו להזדהות או לשפר את הרגשתנו או פשוט לגרום לנו לזוז, אז אספתי כמות מייצגת של שירים הנוגעים בנו במצבים שונים למינהם, תוכלו להוסיף לכם לפלייליסט שירים שאהבתם ואף בתגובות להוסיף שירים משלכם לכל קטגוריה מהקטגוריות שלהלן, כי הרי ברור לכם שאי אפשר באמת להכניס את כלללל השירים לפוסט אחד - תהנו :)

שירי אהבה

1.

2.

3.

4.

5.

6.

7.

8. 

9.

10.

שירי פרידה

1.

2.

3.

4.

5.

6.

7.

8.

9.

10.

שירים שמחים ומקפיצים

1.

2.

3.

4.

5.

6.

7.

8.

9.

10.

שירים להעצמה ושיפור הביטחון העצמי

1.

2.

3.

4.

5.

6.

7.

8.

9.

10.

אזזז מקווה שאהבתם,נהנתם, אולי אפילו העלתם נוסטלגיות פה מכל מיני רגעים שעברתם...מאחלת לכם שתתאהבו, וכשתפגעו מפרידה או אירוע כואב תתחזקו ותבינו, שהכל בסדר אצלכם ואתם מדהימים בדיוק כמו שאתם, תרקדו כאילו אף אחד לא רואה אתכם, תשירו מכל הלב כאילו אף אחד לא שומע אתכם - ותנצלו את החיים כי זו ההזדמנות היחידה שלכם ;)

יולי.

לפעמים אני באמת מרגישה שיש לי מזל בחיים ושאוסף הצרות הקטנטנות שאנחנו אוספים לעצמנו מתעלות לפעמים שלא בצדק על הרגעים הקטנים והיפים שצריכים לתפוס חשיבות עליונה יותר בחיינו. בסוף השבוע החבר שלי השתחרר סוף כל סוף מהבסיס אחרי שבועיים של נתק בגלל שאין קליטה במקום שבו הוא משרת ומכיוון שקורעים אותו באימונים (בכל זאת, קרבי...) החלטנו להעביר סופ"ש וחג ביחד. 

הגעתי אליו הביתה נרגשת, לראות את הנוף הירושלמי הפסטורלי, האוויר הנעים, וכמובן - להיות לצד אהובי, להרגיש אותו, להריח את הבושם שלו שאני כל כך מכורה אליו, לראות את החיוך שלו...מזמן לא הרגשתי כל כך מאוהבת. הכרתי את המשפחה שלו, ישר חיבקו אותי והתנהגו אלי כבת בית. ישבנו יחד לאכול ושוחחנו במשך שעות וצחקנו, חלקנו חוויות מהחיים והיה מדהים.היינו יוצאים לצפות בכוכבים מחובקים כשלפתע זיקוקים מתפוצצים דיי רחוק מאיתנו, אבל מספיק קרובים בשביל שנהנה מהם. קר בירושלים בלילה, אז הוא היה מחמם אותי טוב עם חום גופו, מצמיד אותי אליו ולוחש לי שהוא אוהב אותי.

היה לנו ריב סוער באחד הערבים, שמתי לב שכשאנחנו לבד הוא אומר מילים יפות, מנשק, מחבק, רומנטי...אבל כשאנחנו ליד החברים, פתאום הוא בקושי מסתכל עלי, בקושי נוגע בי, מדבר עם החברים לידי על נושאים שאני לא מבינה בהם, פתאום אני אחת מהחבר'ה - וזה לא מתאים. אני לא אומרת שצריך להיות דביקיים, אבל אני לא אחת מהחבר'ה, ואני לא יוצאת עם שני בחורים שונים (הטוב והרע) והעיקר מספרת לכולם שאני "החברה" לקישוט. אני רוצה חבר אוהב ל24 שעות ביממה במשך כל יום ויום בשבוע. אני לא רוצה שהוא יסתיר אותי ויתבייש באהבה שלו אלי, החברים יתמודדו עם זה שהוא כבר לא רווק יותר, אבל לפני הכל הוא צריך להתמודד ולהשלים עם זה. בהתחלה לא אמרתי לו כלום, שמרתי את הכעס בתוכי, עלינו יחד על קווי לילה ועמדנו להיפגש עם חבר בבר מגניב. הייתה שתיקה רועמת, החבר שלי התחיל להבין שמשהו לא כשורה - ואפילו לא יכלתי להביט לו בעיניים.

כשירדנו מהאוטובוס התפוצצתי עליו, אמרתי לו את כל הכעס שלי כשדמעות עומדות לפרוץ מתוכי והדופק שלי מואץ ואני מוצאת עצמי רועדת ומתנשפת "לא מבינה על מה נלחמת במשך 10 חודשים אם אתה לוקח אותי כמובן מאליו...פשוט לא מבינה מה אני עושה כאן, אתה רוצה שניפרד? אתה רוצה לאבד אותי? כי אם באמת הייתי אוהבת מישהו ומחכה בשבילו כל כך הרבה זמן, ומשיגה אותו בסופו של דבר - הפחד הראשון שלי היה לאבד אותו!" בשלב הזה גם הוא עמד לבכות "את צודקת...אני מתנהג חרא ולא מגיע לך היחס הזה...וכשאת אומרת את זה ככה אני מבין כמה בר מזל אני שיש לי אותך, אני באמת אוהב אותך ולא רוצה לאבד אותך..." שנינו עומדים בלילה הקר אחד מול השני מתנשפים בכבדות אחרי הצעקות ועם דמעות בעיניים, וכמו אחרי ריב סוער לגיטימי של אוהבים כך הגיע לו חיבוק הפיוס הארוך שהפך את הלילה הנוראי ללילה נפלא ומלא אהבה. הגענו לבר, פגשנו את החבר הטוב, צחקנו ושוחחנו איתו בעודנו חולקים יחדיו קוקטיילים מעניינים ועל הבמה יש זמרים מוכשרים שמנעימים לנו את הערב, מאוחר יותר חזרנו לישון יחד מחובקים ומלאים בתובנות ולקחים לעתיד מהלילה הזה, כשאנחנו מרגישים האנשים הכי מאושרים וברי מזל עלי האדמות. בבוקר שלמחרת הכנו אחד לשני ארוחות בוקר מפנקות ושיחקנו במונופול שעות על גבי שעות על השטיח הגדול בסלון כמו ילדים קטנים...

בחג נסענו אלי, הוא כבר הכיר את המשפחה שלי ממפגשים קודמים, רק שהפעם יצא לו להכיר קצת את המשפחה המורחבת כשהוא נסע איתי לסבתא שלי לחגוג עם ארוחת חג חגיגית. שרנו יחד שירי חג, הצטלמנו, החזקנו ידיים והגנבנו נשיקות כשאף אחג מבני המשפחה לא שם לב. עשינו מרתון סרטים וגם הכנו לנו רשימת צפייה לפעמים הבאות, שיחקנו מונופול שעות והפעם עם אחי הקטן והלכנו בלילה לשחק סנוקר אחד על אחד. יום למחרת חגגנו את חגיגת החודש שלנו (17.9) בים, טיילנו לנו על החוף, התנשקנו וחזינו בשקיעה היפה, בלילה פינקנו את עצמנו במסעדה רק שנינו, וקינחנו בוופל בלגי משגע.

אני מרגישה איתו כל כך מוגנת, כל כך בטוחה, כל כך מרחפת...אני מאוהבת. סוף כל סוף, אחרי 10 חודשים שהוא נלחם עלי, הצלחתי להרגיש אליו משהו - ולא סתם משהו, משהו עוצמתי יותר מכל מה שהרגשתי עד כה, והיו לי קשרים רציניים גם קודם לכן. בלילה האחרון כשהוא היה במקלחת, השארתי לו מכתב על המיטה, מכתב בו פרקתי את כל רגשותי מהימים המטורפים הללו שעברנו יחד. עכשיו הוא חזר לבסיס, ואני הבחורה שממתינה בבית לחייל שלה שיחזור, מלאת דאגה וגעגוע לטעם המתוק של שפתיו. הוא השאיר אצלי חלק מהבגדים שלו שנותר בהם הבושם הממכר שלו, ואני מוצאת עצמי מסניפה אותם בכל הזדמנות...הוא ממש סם עבורי.

קטע הזוי ביותר - קיבלתי הצעה לדגמן לקמפיין(הולי שיט!!@#) של איזה מגזין לאופנה וטיפוח, והסכמתי לקחת בו חלק. לא חושבת שאני מתאימה לדוגמנות, אבל בהחלט זה מחמיא מאוד ואני חושבת שמדובר בחוויה מרתקת. הצילומים יתקיימו ביום שני בתל אביב, התרגשות !! איך הכל מסתדר פתאום :-)

יולי.

אז ככה זה באהבה...כשהוא רוצה אותך, את לא מרגישה אליו כלום מעבר לחיבה. כשאת רוצה אותו, הוא לא מודע לקיומך או לוקח אותך כמובן מאליו. כשאתם סופסוף ביחד ונראה שהכל מתחיל להסתדר לכם בחיים? ובכן, לאט לאט מתחילים המתחים, ההורמונים, הריבים הטיפשיים ושאלת "יחסינו לאן" שחוזרת על עצמה מידי שבוע, מתחיל להתגבש סדר עדיפויות - האחד בוחר לשים את הזוגיות במרכז חייו ולהקדיש כל דקה במחשבה עליה ואילו השני בוחר להניח את עצמו ואת חייו הקודמים במרכז והזוגיות היא עבורו רק מאין תוספת שממתיקה לנו את החיים. כולנו שואפים להגיע למצב ששני בני הזוג נשארים בדיוק כפי שהיו עם חייהם הקודמים, ועם התוספת הקטנה והמשמעותית בצד - אך בכולנו איפשהו (גם אם במידה מזערית ביותר) מסתתרת החיה הרעה הזאת, האובססיביות, הקנאה, הדאגה, הרוכשנות, החיה הזאת שמכניסה אותנו לסרטים שאנו עלולים לאבד את הדבר הטהור והיפה הזה בכל רגע...הרי עד שזה לא הסוף - זה לא הסוף, לא? 

לפעמים אני כל כך שונאת את עצמי על זה שאני מאפשרת לעצמי לדאוג בכלל שהחבר המדהים שיש לי עכשיו שחיכה בשבילי עשרה חודשים (!!) ואהב אותי בכל ליבו כמו שלא אהב מעולם (והוא באמת לא התאהב מעולם...) אחרי כל החוויות המטורפות שעברנו השנה - הנעימות יותר והנעימות פחות - למה אני מפחדת כל כך לסמוך עליו?! עברתי לא מעט שברונות לב בחיי, בגדו בי, שיקרו לי ואפילו הוטרדתי מינית. למה עד שמגיע בחור שבלב שלם אני יודעת שהוא שווה את זה, אני לא מסוגלת להניח לתחושות השליליות לזרום לי בגוף? האם לעולם לא אוכל עוד לסמוך על גברים? האם כולם באמת אותו דבר?

או שזה הספק הקטנטן שאולי הכל יחזור על עצמו, וכמו שנתתי את כל ליבי בקשרים הקודמים ונוכחתי לגלות שמדובר בבזבוז זמן, כסף ובעיקר משאבי אנרגיה, הפחד שאולי גם הפעם מדובר באהבה מעוורת...

מחר אני נוסעת לישון אצלו ואנחנו הולכים להעביר את הסופ"ש והחג ביחד, ולחגוג חודש יחד...אני יודעת שאני צריכה לשמוח ולחשוב חיובי כי אולי הוא יוצא מן הכלל, אבל לראות אותו נשאר ידיד של האקסית ולהיות רחוקה ממנו רוב הזמן (הוא בבסיס-אני בבית, הוא גר במרכז- אני בדרום) אלו לא ממש דברים שמרגיעים אותי...שלא לדבר על ניסיון העבר שלי.

אהבה זה כאב ראש אחד גדול,

אני רוצה לישון שינה ארווווכה ארוכה.

יולי