שעת ערב, טרם התקלחתי. עבר עליי יום ארוך בשווקים, אין ספק שמגיעה לי אחת.טלפון. רטט ואז צלצול ועוד אחד. הלו?
היי. אז נצא?
נצא.
אז תבואי לפה?
כן.
תביאי איתך בקבוק.
ניתוק.
טפטוף, שמפו קונדישינר והחוצה. שמלה חדשה, לבנה. צמה שזורה, הדוקה. החיוך הקבוע.
ממלאה את הפאוץ' בכל שנחוץ, מותחת את כיסויי המיטה, אורזת את המשקה בשקית שחורה ויוצאת.
נועלת את הדלת.
שביל קטן ואני שם. דופקת, שלום, מסמנת. הג'ויינט לכיווני.
הוא אוחז בשתי ידיו אשליות רצופות אכזבות, לא בטוח אם הוא עף בגלל שהוא מעשן או מדוכא בגלל משקה. ואולי הוא סתם עייף, מהחיים.
משהו לשתות?
לא תודה. אולי מיץ...
לרוויה.
לאן נלך?
לי לא אכפת.
ליומהולדת של אושר.
תכין לי כוסית לדרך....
ארבעה במספר. הוא והיא וההוא ואני.
ברכב אחד, הוא נוהג, אני מאחור מתיישבת.
ההוא מנגן שיר ישן באנגלית, לזמר יש קול עמוק והסאונד מרעיד את כולי. נעים.
טלפון מחבר, מצטרף, נתראה בכביש. נסענו לאט כדי לא לפספס.
הולכים למסיבה, רוצים להיכנס כל החבורה יחד.
זה הכי נחמד.
מצאנו את הבית, זה היה קצת רחוק אבל היסתדרנו. וחוצמיזה מה זה רחוק בסטנדרטים של הודים? הצפון הוא רחוק. הדרום הוא רחוק. פה בעיר? חצי שעה זה רגע. ומה שאפשר לעשות ברגע רגיל במערב, לא ייקח פה פחות מיומיים. כי יקבעו איתך כבר למחר אבל בסוף זה תמיד יוצא מחרתיים.
אם לא עוד שנתיים.
נכנסים.
כמה אנשים, לא רבים, יושבים על כסאות בחצר היפה, קטנה, מגוננת, בריכה סימלית, מרפסת. שרותים עם מראה עגולה ענקית, מהפנטת. מי זאת היפה הזאת???
התלבטנו עם לשתות וודקה זולה או וויסקי זול, בחרנו בוודקה. קצת ספרייט, בשביל לנסות ולהיכשל בלהעלים את הטעם הנורא.
והיה נורא נחמד ונורא נורא חם ולח. אז דיי מהר התקפלנו.
לפני כן כמובן פגשתי את חתן השמחה. חיבוק, נשיקה, מזל טוב. התנצלתי על שבאתי בקבוצה אפילו שהוא ביקש שלא. הוא אמר שזה בסדר כי אף אחד מהחברים שלו לא בא, כך שיש מקום. הוא רעד קלות, כשדיבר עליהם, אבל בלע את הכעס בתוכו, נאבק בדמעות ובאלכוהול שגורם לרגשות להשתולל.
ליד האוטו, עומדים, עוד כמה שאחטות, לריאות, עמוק. עשן סמיך מתמזג עם העננים שחולפים על פני הירח, מסתירים.
לאן?
רק לא הבייתה.
מישהו רוצה את המשקה שלי?
לא.
אני כן, שמרי לי לאחר כך.
אתה לא צריך לשתות! היא אומרת. שופכת את המשקה שלי מהחלון וגם את שלו. זהו, נגמר להיום.
שנלך לאכול?
יאללה, אחריהם.
השניים האחרים ברכב מלפנינו, מכוונים את דרכנו.
ואז הוא עוקף. בהתחלה לאט ואז יותר מהר. ואז זה מירוץ.
מי ינצח במירוץ מי מי מי מי?
מפחידדדדדדדדדדדד
תעצור! סע לאט! בבקשה.
מה יש לכן?
צפצוף, הוא מסמן להם להאט, רוצה לומר משהו. אנחנו הולכים הבייתה.
ואני שואלת, אתה לא רעב יותר?
ל-א.
ואז לחיצה על הדבשה וגז - בכל הכוח. חותך ועוקף ומחליק כמעט ומתיישר. את לא בוטחת בי?
הוא שואל אותה, רציני.
ושוב על הגז. חוצה ועוקף ותוקף והיא מתקפלת. מבקשת, מתחננת. תפסיק.
זה לא נעים לי. זה לא קשור אליך. זו אני. מדובר בי.
והוא מגביר מהירות כמי שמתעלל בה בכוונה וגם בי. אף שלא מתכוון.
ואז חוזר שוב ושוב לעצמו, את לא בוטחת בי הא. את לא בוטחת בי..
את לא יודעת שאני אוהב אותך? ..............
מבט מטורף בעיניים, קטע הכביש האחרון לפני היציאה לשכונה. היה לי ברור.
התעללות אחרונה, שנייה לפני שמגיעים הבייתה. כמו מופרע, מאבד שליטה. אפילו ביימתי סצינת הקאה, כדי שיעצור.
מטורף אחד. דפוק. רציתי לקלל.
תוריד אותי כאן אני אלך ברגל.
לא, זה בסדר. גז.
אני לא כל כך ממהרת.
לילה טוב ותודה. תלך לישון תעשה לי טובה.
הוא לגמריי איבד את זה הלילה.
האלכוהול או חוסר השפיות?
ומעניין שהוא מרגיש בנוח לנהוג כך מולי. או ששוב, זה לא בשליטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
