יש לה מטרה והיא למצוא מטרה, או למות. תלוי מה יבוא קודם.

וזה בלתי נשלט.

אני רוצה טעם מוכר, מוסיקה מוכרת, קולות מן העבר..

ואין בי כעס, על כלום.

רק אהבה עזה, לכל אלו שהיו חלק מן העבר שלי. מרגעי ילדות. מריבי סרק. משחקי כוח. אמת תמימה, ילדותית, שביננו, לעולם לא תמות.

ובעולם המבוגרים אליו אני שייכת היום, לעולם לא תחייה.

ולכן אם אנשים משתנים, אך לא בינם לביני, אז יש סיכוי שאצחק מהבטן שוב. ואחייך מהלב. וארדם, שיכורה, או מסוממת, מהאוויר המתוק הזה שיעטוף אותנו. ולכמה רגעים, אהיה בת 15 או 16, שוב.

או לפחות, ארגיש בבית.

כי זה כבר כמה זמן, שיש לי רק זיכרון של בית, זכרון רחוק.

ולשם געגועים.

לסלון ההפוך של אמא, ילדים ישנים בכל מקום, וצריך להעיר אותנו, לבית הספר - יש סיבה לקום בבוקר, והיא לא עבודה.

קייטנה של 12 שנה, ואנחנו התלוננו.

וכשאמרו המבוגרים שעוד נתגעגע, צחקנו.

אבל אני לא מתגעגעת ללוח הזמנים הצפוף או למבחנים, אלא לחיי אחר הצהריים.

בנינו עולם ומלואו.

והיינו, ברובנו, כנים ורעים, ילדים. אמיתיים.. קשים ומצחיקים ומגוחכים לפעמים. עצבניים לפעמים. ולא הסתרנו דבר..

געגועים.

לרגעים שלעולם לא ישובו וניצוצות שכבו.

והמון אהבה, בעיקר אהבה ומחילה וקבלה.

תודה לכל מי שהיה לחלק מזה, גם מבלי שהתכוון.