מילים

"אש?"

גבר צנום ומקריח הושיט לה מצית.

"אה, כן."

הוא הדליק וקרב את הלהבה לעבר פניה. כשנרתעה לאחור בבהלה, ויתר על המחווה והניח אותו בכף ידה.

"גם אני הייתי שם", הניד בראשו לכוון האולם, "יש לו אומץ, לבחור."

היא עפעפה לעברו בתהייה, מוחה בכף יד פתוחה את לחייה. נשענה לאחור על גדר האבן הנמוכה ושאפה מהסיגריה. "גם כן אומץ," לחשה לעצמה במרירות, "לדפוק לעצמו את החיים ברגע אחד של טימטום."

האיש הדליק לעצמו סיגריה והביט בה בעניין, מסובב את המצית בידו השנייה. היא שמחה שהוא שותק. היתה רוצה שילך, ולא הצליחה לזכור מאיפה הפנים שלו מוכרים לה. הדבר האחרון שרצתה היה שמישהו יזהה אותה.

"שמח בפנים." אמר כשבתוך האולם גאה פתאום רעש של קריאות קצובות ושריקות. הוא הביט בה, ממתין לתגובה. כשלא ענתה, נפנה אליה, הכניס את המצית לכיס והושיט יד:

"אני אלי פרץ. הכתב של 'כאן בקריה'."

עכשיו ידעה מאיפה הוא מוכר לה. "אני לא מדברת עם עיתונאים."

היד המושטת צנחה בחזרה. "חבל," הפטיר ומעך את הסיגריה בעקב נעלו.

"הספיק לי מעיתונאים."

"אני מתאר לעצמי," אמר, "איזה פסטיבל עשו עלייך! זה היה לפני משהו כמו ארבע שנים, לא?"

"חמש!" אמרה והתחילה ללכת. "לעסו את הסיפור בכל העיתונים, כולל בעיתון שלך. תגיד, בשביל מה אתה הולך אחרי?"

היא נעצרה, מביטה בהיסוס לעבר האולם.

"לשמוע מה שאת אומרת," ענה לה.

"אמרתי לך שאין לי מה להגיד!"

איזה נודניק. הרחיקה את מבטה ממנו לעבר שער הכניסה, שחוט ארוך של דגלונים צבעוניים נשמט ממנו והלך ונרמס תחת רגלי היוצאים. הוא עקב אחרי מבטה והמשיך לדבר במהירות: "לא רק אני חושב ככה. הרבה מאוד מהתלמידים נעמדו ומחאו כפיים?"

"אתה בטח צוחק עלי. למה, החברים שלו גידלו אותו במשך שמונה עשרה שנים?" קטעה אותו בכעס, "לא הם אלה שגידלו אותו לבד, בלי אבא. החברים שלו גם לא יעמדו וימחאו לו כפיים כשהוא יעבוד כל החיים שלו באיזה מוסך או יטאטא רחובות."

"את מגזימה קצת, לא? זה לא שהוא..."

"אני הולכת!" קטעה אותו שוב והתיזה את הבדל בתנועה חדה. "ותעזוב אותי."

היא התחילה ללכת בצעדים גדולים, נאבקת בתשוקה לחזור פנימה ולגרור את שי הביתה.

"תודה לכם, באמת תודה!" מי הוא חושב שהוא? טיפש קטן.

העתונאי דלק בעקבותיה, מדפדף בפינקס ומנסה לרשום הערות. "ידעת שהוא מתכנן לעשות, אה,  משהו כזה?" קולו היה קטוע מהמאמץ.

"מה פתאום? אני רק ידעתי שהוא הולך לעלות על הבמה כדי לקבל את תעודת ההצטיינות. מאיפה יכולתי לנחש שזה מה שהיה לו בראש?" הטיחה בו כשהשיג אותה והלך לצידה.

היא לא הרגישה שכמעט רצה. לעזאזל עם הנעליים הלוחצות האלה.

אלוהים! איך היא בכלל לא הבינה מה הוא הולך לעשות שם. כשעלה על הבמה, היא כל כך התרגשה. רק אחר כך שמה לב לעמידה המתגרה ולאופן בו אחז בתעודה, מרחיק אותה מגופו כאילו תפס איזה שרץ שטיפס לו על השרוול. ילד שחצן.

"כמו איזו מטומטמת ישבתי לי עם חיוך על הפרצוף, רק מחכה שהקהל ימחא כפיים ושראש העיר יעלה לבמה וילחץ לו את היד... איזה טיפש!" הטיחה שוב לעבר העיתונאי שפיגר אחריה, שקוע בפינקס הקטן שלו ומשמיע התנשפויות קטנות.

"תעצרי רגע," התחנן העיתונאי, "תאיטי."

היא חשה שהדמעות שוב גואות בתוכה.

"תעוף ממני!" צרחה.

שוב ראתה את שי עומד על הבמה,  מכניס פתאום יד לכיס, מעלה מתוכו את המצית. מהופנטת אליו. העיניים ננעלו על האגודל שמועך את גלגל ההצתה, הגפרור מתלקח וטס אליה. בתנועה אינסטינקטיבית גוננה עם זרועה על הפנים. דממה השתררה סביבה והיא צפה משותקת בתוך השקט. לרגע נדמה היה לה שהתחרשה. אף אחד לא זע על מושבו. ציחקוק עלה פתאום מאחת השורות מאחוריה וגווע בחלל האולם. הוא קרב לאיטו את הלהבה אל הפינה התחתונה של התעודה. היא רצתה לשחרר מתוכה צעקה, אבל לא יכלה להניע אף שריר בגופה. רק כשהתעודה התלקחה ובערה לו ביד, הכל סביבה התעורר בבת אחת: צעקות של בהלה, מילמולים כועסים, קללות. באופן מוזר התערבבו לתוך כל אלה צהלות שמחה ומחיאות כפיים. אם רק לא היתה מרגישה שוב את הלהבות אוחזות בה ואת הכאב צורח מכל פיסת עור. במקום זה נעמדה על רגליה, אוחזת בתיק בשתי ידיים רועדות. הקור זחל מכפות הרגליים, עלה כמו טור נמלים צייתן לבטן, לצוואר, לשפתיים. שי נאחז בשולחן וצעק משהו לעבר הקהל. עכשיו רק התפללה שיפסיקו למחוא לו כפיים, שיפסיקו לעודד אותו. המפה הלבנה החלה לבעור ושי, כשידו מנופפת בתעודה הבוערת, היה מוקף בגיצים אדומים שטסו במעלה הזרקור. פיסות נייר חרוכות נחתו עליה והכאב ההוא בער בה מבפנים. היא עוד הספיקה לראות את המנהל והסגנית נרתעים לאחור ואת שי תופס באגרטל ומרוקן את המים עם הפרחים על המפה הבוערת. וריח שרוף. ריח שרוף...

"לרגע חשבתי שזה אבא שלו עומד שם..." מלמלה.

"מה?" שאל העיתונאי.

היא נבהלה; "לא דיברתי אליך!"

"אמרת משהו על אבא שלו...את חושבת ש..."

"לא אמרתי כלום" קטעה אותו. "אני רוצה שתפסיק ללכת אחרי."

עם כל צעד הנעליים שיפשפו את עקביה. היא קנתה אותן לפני עשרים שנים כמעט, לכבוד החתונה. אז כשהלכה עם אימא שלה לקנות נעלי עקב לבנות, הייתה בסך הכל ילדה בת שבע עשרה שרצתה להיות כלה כמו בז'ורנלים. מאז אימא כבר הספיקה להגיד לה, שכמו כל דבר בחיים שלה, גם את הנישואין שלה היא הצליחה לדפוק. אם רק היתה מתנהגת כמו שצריך, אמרה שוב ושוב, כל זה לא היה קורה. הנעליים שכבו בארון ויצאו רק כשהיו אירועים חגיגיים. למשל, בבר מצווה של שי. באותו יום הן הוכתמו בפיח, אבל כשחזרה מבית החולים, צבעה אותן מחדש. נעליים טובות לא זורקים אמרה לבת הגדולה שרית.

היום הילדה בצבא ולא יכולה לבוא לטקס של שי, למרות שהתחננה בפני המפקד שלה שישחרר אותה לכמה שעות. "אני הולכת לעשות נפקדות," בכתה בטלפון, "אני חייבת לבוא לראות את שי מקבל את ההצטיינות." אורית בכתה יחד איתה וקיללה בליבה את הצבא, אבל ענתה לה שלא בשביל זה היא גידלה אותה להיות בנאדם הגון, ושלא תעז להסתבך עם הצבא. "תבואי למסיבה שנעשה ביום שישי" ניסתה לנחם אותה. איזה מסיבה ואיזה חרא. חשבה במרירות. שום מסיבה, רק סטירה הגונה מגיעה לילד הזה. עשה צחוק מעצמו לפני כולם. אפילו בפני ראש העיר שאת הנאום שלו קטע.

פניה קפאו  כששמעה סירנה ומכונית משטרה באורות מהבהבים נסעה במהירות לכיוון ממנו התרחקה.

"המשטרה הגיעה," אמר העיתונאי. רק עכשיו הבחינה שהמשיך ללכת אחריה. היא רצתה להסתובב ולרוץ חזרה, אבל הניידת עצרה בצומת ולא המשיכה לבית הספר. אורית מחתה את הזיעה והניפה זרוע לעבר הגבר שלצידה. "תעוף ממני. מה אתה עוקב אחרי?"

"אמרתי לך, אני רק רוצה לדבר אתך קצת," ענה והכניס את שתי הידיים לכיסים. כשראה שהיא לא עוצרת, נאלץ לרוץ ולהוציא את הידיים מהכיסים כדי לא ליפול. הוא מיהר קדימה ונעמד לפניה, חוסם את המדרכה ופורש ידיים לצדדים. "אם תדברי איתי, הוא יצא גדול. תאמיני לי."

"מה אתה אומר!" אמרה בלעג, אבל עצרה בלית ברירה. הוא המשיך באותו קצב כאילו חשש שתפסיק אותו: "תראי, אולי יהיו כאלה שיכתבו שהוא מופרע, אבל אני..."

"מופרע? הבן שלי?" היא הניחה אגרופים קמוצים על מותניה ולטשה בו מבט לוחמני. "אתה יודע שהוא הוציא מאה בחמש יחידות פיזיקה? כן. כמו הילדים של הטייסים. כל אלה עם השיעורים הפרטיים והמטפלות שניגבו להם את התחת כשהיו קטנים."

לא הייתי צריכה להגיד את זה אמרה לעצמה ביאוש. מחר האידיוט הזה יכתוב בעיתון שאני נגד  הילדים של הטייסים. 

העיתונאי הנהן במהירות, מנסה להעלים חיוך של שביעות רצון שעלה על פניו. "מאה בחמש יחידות פיזיקה! זה מאוד יפה."

"אתה יודע למה אני מתכוונת," הקישה בקוצר רוח בעקב נעלה במדרכה. "עשה הכל לבד. כשהוא רוצה משהו, אז זה עד הסוף, אתה מבין?"

"ועוד איך עד הסוף!" היה נדמה לה שיש ליגלוג בקולו. מטומטם ומתנשא, חשבה לעצמה בכעס, אבל בכל זאת הזמינה אותו אליה הביתה, אולי הוא ישכח את מה שפלטה וייקח תמונה טובה של שי. רק שלא ימציא עליו שקרים, כמו שעיתונאים אוהבים לעשות.

העיתונאי צעד לצידה, מדבר כשידיו מתנופפות. היא כבר לא הקשיבה לו, הנעליים חתכו בבשר הקרסול, היא הרגישה בועה פוקעת, אבל לא עצרה ולא ניסתה לחלוץ אותן. לכי תדעי מה יכתוב אחר כך, שאני פרימיטיבית שמסתובבת יחפה ברחובות. אני צריכה להיות נחמדה אליו. הנה תחנת האוטובוס. לשבת לנוח קצת, לחכות שיגיע קו חמש. בדרך כלל לא הרשתה לעצמה כזה בזבוז- לנסוע באוטובוס רק בשביל שלוש תחנות, אבל הבעירה ברגליים לא הניחה לה. עוד צעד אחד אני נופלת, חשבה כשהניחה את עצמה על הספסל.

"אז מה את אומרת?" אלי פרץ התבונן בה בציפייה. כתמי זיעה דוחים התפשטו על חולצתו. כנראה שאל אותי שאלה, חשבה בעייפות. אלוהים יודע על מה הוא דיבר בכלל. רק שיסתום וייתן לי שקט.

"אני כן חושב שיש קשר בין הדברים." ענה לעצמו, הוציא את הפנקס והעט והחל משרבט וממלמל לעצמו: "אולי 'תגובה מאוחרת'. לא. לא טוב. אולי 'גיבור מקומי'? כן, זה טוב."

העט נע מול עיניה כשנופף בו למעלה ולמטה כאילו היה מנצח על מקהלה נסתרת. היא הניעה את אצבעות רגליה באיטיות, מרופפת את הלחץ של הנעל הימנית מהרגל. שתי נשים עברו על פניהם והניעו בראשן. אורית זיהתה אותן- הן עבדו אתה במפעל וידעו שהיום יש את טקס הסיום. היא זקפה את גופה, מרימה את סנטרה מבלי משים. היא לא תיתן להן לראות מה עובר עליה. מחר ידברו על זה במפעל, חשבה כשחייכה ונופפה להן בתנועה רחבה. יתלחשו ביניהן ויביטו עליה מאחורי הגב במבט מרחם. רק זה לא...

היא הסיטה את עיניה אל העיתונאי שכתב בפינקס ומילמל לעצמו תוך כדי כך, והציצה אל הפנקס. השורות הראשונות ריצדו מול עיניה  "...קרעי הנייר והמפה התיזו ניצוצות אדומים, שהתרוממו עם אלומת האור וריחפו כמו חופה מאיימת מעל הבמה. כמו לפני חמש שנים כאשר שי היה עד למחזה מזעזע כשאבא שלו..."

פתאום היא הבינה על מה הוא עומד לכתוב. פניה בערו מזעם, היא הרגישה את הצלקות נמתחות ופועמות כאילו היו להן חיים משלהן. "אל תכתוב את זה!" אמרה בקול חד. "זה לא קשור לילד."

היא חשה את עיניו על הצלקות. כבר התרגלה שאנשים מעיפים בהן מבט ומסיטים את הראש במבוכה. ילדים קטנים היו לוטשים בה לפעמים מבטים סקרניים, אבל הוא לא היה ילד, אלא עיתונאי שרצה לקבל עמוד ראשון בעיתון.

"את לא רואה? אנשים יבינו למה הוא עשה את זה."

"יבינו?" שפתיה התעקלו בחיוך מריר. "אתה מתכוון ירחמו."

"זאת כאילו תגובה מאוחרת. משהו כמו פוסט טראומה. אבא שלו בכלא בגלל ש..."

"איזה שטויות!" קטעה אותו. היא ראתה מולה את ההבהק. הגפרור שנזרק לעברה מתלקח, אבל נשאר רחוק...
"בשביל מה אתה צריך להזכיר את זה?", אמרה, מנסה להתנער מהחיזיון ששב וכפה את עצמו עליה; היא מנסה לברוח, אבל הרגליים נטועות במקום כשהגפרור הבוער טס אליה. טיפות הנפט עדיין מתגלגלות ממנה והלהבה הקטנה משתקפת בכולן. הכל נעשה מטושטש ורק התמונה ההיא חדה כמו להב של סכין גילוח בתמונת פרסומת מתנדנדת לה מול העיניים. ופתאום הכל קרס חזרה והיא הסבה אליו את פניה.
"מה אתה מבין!" פלטה מבוהלת, כאילו חששה שהוא קורא את מחשבותיה, וקמה על רגליה בהתרסה. "אם אתה הולך לכתוב את זה, אני לא מדברת אתך, גם שי לא. זה זיבול מוח אחד גדול."

"אז למה את חושבת שהוא עשה את זה היום?"

היא משכה בכתפיה. הלוואי והייתה לה תשובה. מספר מכוניות חלפו בשיירה ליד התחנה בצפצופים מחרישי אוזניים. נערים צוחקים וצורחים הוציאו ראשים מהחלונות ונופפו במה שנראה מרחוק כבלונים ומקרוב היו קונדומים מנופחים. היא זיהתה ביניהם את הג'יפ של עדי, החברה של שי. שיערה הבהיר הזדקר בקוצים מחודדים שנראו בעיני אורית כהתרסה מגוחכת נגד הטעם הטוב. תהתה אם גם הוא נמצא שם, צוחק עם כולם.  "בטח שטויות שהחברים שלו הכניסו לו לראש," אמרה לבסוף.

"זה לא זיבול מוח מה שהוא אמר שם. תקשיבי טוב טוב, אני כתבתי כל מילה שהוא אמר."

מבלי לחכות לתשובה הוא ניער את הפינקס, קיפל אותו והחל מקריא בקול רם: "מה זה הנייר הזה שנתתם לי עכשיו? בשבילכם זאת ההוכחה שאתם גדולים, שהפכתם קוף לבנאדם. יאללה, תטפחו לעצמכם על השכם. אתם בטח ממש מרוצים מעצמכם- לקחתם אחד מהזבל ונתתם לו הזדמנות, הא! מה לעשות עכשיו עם התעודה, מה אתם אומרים, למסגר אותה ולתלות על הקיר? הצחקתם אותי."

שני קשישים שישבו על הספסל לצידה העבירו את מבטיהם מאלי פרץ לאורית ובחזרה. היא חשה את הסומק מבעיר את פניה. את רוב הדברים שהוא הקריא עכשיו היא לא זכרה, כל כך שקועה היתה בתוך בתוך בועה מתוקה של אושר. "תפסיק," אמרה בעייפות, "אני לא רוצה לשמוע יותר."

הוא הניף בידו בביטול. "חכי, החלק הכי טוב תיכף בא. כולם מקשיבים. המנהל בהלם, הוא קם, פותח את הפה ומתישב בחזרה. הסגנית שלו מתחילה ללכת לעבר שי ונעצרת. היא לא יודעת מה לעשות. שי ממשיך לדבר, הקול שלו עולה ועולה. הוא זורק את המיקרופון ומדבר ישר אל הקהל, מניף את היד עם התעודה למעלה וצועק אליהם: 'רוצים לדעת מה התעודה הזאת שווה בשבילי? בבקשה, קחו!' ואז הוא שולף את המצית מהכיס ומדליק אותה."

פניו היו אדומות ומיוזעות. "מדליק הבחור, מדליק!" והוא התחיל לצחוק, מרוצה ממשחק המילים שלו.

אורית הסתכלה בו במיאוס. "מה כל כך מצחיק אותך?" הקול שבקע מגרונה היה קרוב לצרחה או לבכי. היא רצתה לצעוק עליו או לבכות ולדפוק את הראש בדופן תחנת האוטובוס, אבל ידעה שלא תעשה את זה. פניה נותרו קפואים ומעוותים בהבעה לא ברורה.

האוטובוס התקרב לתחנה בחריקות בלמים קצובות. הנהג הציץ בהם: "אתם עולים?" שאל והיא נחפזה להיכנס לפני שיסגור את הדלת. "ממש נורא איך שהצעירים האלה משתוללים על הכביש" אמר הנהג וניקב את הכרטיסייה שלה. "זה בגלל טקס הסיום," ענה אלי פרץ העיתונאי והושיט לו שטר של חמישים שקלים. האוטובוס היטלטל כשהנהג ספר את העודף תוך כדי עקיפת מכונית וסיבוב חד ימינה. ריח הזיעה החמוץ שריחף בחלל הקטן והטלטולים העלו בה בחילה. המראה של שי עומד שם על הבמה לא הפסיק להבזיק מול עיניה. להבה זוחלת, ניצוצות ניתזים בפראות, עיניים ננעצות בה, יד יציבה מרימה את הגפרור, היא משותקת מול המבט...  עצירה פתאומית הטילה אותה קדימה. היא ניערה את ראשה ונאחזה במושב שלפניה בעווית. העתונאי ישב כמה מושבים לפניה ועדיין שמעה אותו צוחק ואומר 'מדליק הבחור, מדליק!'. היא צילצלה בפעמון והחליטה שתדבר עם שי בערב ותשכנע אותו ללכת להתנצל בפני מנהל בית הספר. כן, זה מה שהיא תעשה. היא לא רוצה שאנשים יזכרו אותו בתור עושה צרות, זה שהרס את מסיבת הסיום של שכבת י"ב. כולם יגידו שהוא ילד מופרע למשפחה מופרעת, שלא פלא שהוא מתנהג ככה אם אבא שלו יושב בבית סוהר. כל השנים שמרה אותו בצמר גפן שלא יסתובב ברחובות, שילמד, שיצטיין ויעשה בגרויות, שיהיה יום אחד מהנדס. מהנדס אלקטרוניקה שיעבוד בהיי-טק. לא באולם הייצור כמוה. עכשיו היא לא תיתן לו למחוק הכל בגלל מעשה אחד.

דלת הבית הייתה פתוחה וקולות צחוק נשמעו מבפנים. שי עמד בסלון כשידו כרוכה סביב כתפה של עדי. שני נערים עמדו לידם ודיברו במהירות. כולם הסתובבו כשראו אותה נכנסת והצחוק גווע. מעולם לא הכתה את ילדיה, אבל עכשיו, כשראתה אותו עומד בין הנערים האלה כמו טווס מנופח, הרגישה רצון עז כל כך לעשות זאת עד שידה רעדה. היא חצתה את החדר ונכנסה לחדר השינה שלה, צונחת על המיטה כאילו הוציאו מגופה את כל העצמות. עייפות שכמוה לא הרגישה גם אחרי ימים של שתים-עשרה שעות עבודה רצופות. היא בעטה את הנעליים אל הקיר וסובבה את הקרסול כדי לבחון את הבועות שהכאיבו לה כל כך. שי הציץ פנימה. "עדי הקפיצה אותנו לכאן. אני יוצא עם החבר'ה," אמר בקול שהתאמץ להישמע צוהל.

אורית קמה על רגליה בזעם. "אתה לא הולך לשום מקום. אתה לא מתבייש?"

הוא הזדקף ופניו עטו הבעה שאותה לא הכירה קודם. אולי הייתה שם גאווה. אולי התנשאות ילדותית. "למה להתבייש? אמרתי להם את האמת. מישהו צריך להגיד את האמת."

"למה היית צריך להרוס הכל?" הכעס התערבב ביאוש.

שי שילב ידיים והרים את סנטרו. הוא נראה לה פתאום זר ומבוגר כל כך. "כולם רצו שאני אגיד תודה יפה. המותק מהשכונה. אז קלקלתי להם. אפשר לחשוב." היה בוז בקולו. היא הרגישה איך הילד שלה כבר נשמט לה מהידיים ודורך על שבילים אחרים, מאיימים.

"אתה טיפש, שי. טיפש." היא השתתקה בנסיון להרגע, לא רצתה לצעוק עליו עכשיו. איך תסביר לו שיש כאלה שתמיד יוכלו להסתדר בחיים. גם החברה הבלונדינית שלו, שמדברת בהתלהבות של מדריכה בצופים על צדק חברתי ונוהגת בג'יפ, שאבא שלה קנה לה ליומולדת השמונה עשרה.

"לא היית צריך לשרוף את התעודה לפני כולם" אמרה בקול מאופק. "אני רוצה שמחר תלך להתנצל בפני מנהל בית הספר."

שי צחק. "להתנצל על מה?"

"אנחנו מחכים לך למטה" נשמע קול מהסלון וצעדים התרחקו. היא יצאה מהחדר פוסעת באיטיות על רגליה הכואבות. שי צודד עצמו כשעברה והלך בעקבותיה. כולם יצאו, גם העיתונאי. "המנהל ביטל את המסיבה שהייתה מתוכננת, אז אנחנו עושים מסיבה אחרת, בבית של תום. כל החבר'ה בדרך לשם. מחכים לי."

"אתה לא הולך למסיבה." חתכה.

שי קפץ שפתיים בעקשנות והביט בה בהתרסה.

"אל תסתכל עלי ככה. אתה לא יוצא לשום מקום." קולה כבר לא היה יציב, הכעס הרעיד את המילים האחרונות.

"למה שאני לא אלך למסיבה?"

"אל תעשה את עצמך טיפש, שי."

הוא נסוג, נאחז בקיר שמאחוריו בכוח. "אני לא הולך להתחנף למנהל ולבקש סליחה. לא מגיע לו." פניו האדימו. הארשת הזחוחה כבר התפוגגה והוא עמד מולה בגוף מתוח. הניצוץ בעיניו הפחיד אותה. היא תהתה כמה זמן הניצוץ הזה בוער לו בעיניים והיא לא יודעת.

"כבר לפני הרבה שנים," אמר שי בקול רועד. "ידעתי שיום אחד אני אעמוד מול כולם. לא בתור אפס, לא בתור אחד מהזבל, אלא בתור הכי טוב. אני לא הולך להיות אחד שמכופף את הראש ואומר תודה על הכל. אני לא כמוך אמא. אני לא רוצה להיות כמוך."

שלושה צפצופים צורמים של צופר מכונית נשמע למטה. שי הרים את ראשו והמבטים של שניהם הצטלבו, נאחזו בכוח. אתה טועה, צעקו לו האישונים שלה, אתה רק ילד קטן שחושב שאפשר להזיז את העולם. תוריד את הראש ותשתוק. תלמד לשתוק. אבל כבר לא היה בשביל מה לצעוק, הדבר הזה שנדלק לו בעיניים לקח אותו ממנה. היא השפילה את עיניה.

*******************************