| 4/2008
מונולוג עם טייפ מנהלים
יוצאת מבאר שבע. בדרך לעוד ישיבת מנהלים שבועית.
מאה ועשרים קילומטרים בין באר שבע לירושליים. זה, בכל אופן, מה שאני רושמת בדו"ח הנסיעות בסוף החודש. שמעון לא מעז לבדוק מה המרחק האמיתי או לתקן, למרות שהוא הבוס. הרי אני מזדיינת עם המנכ"ל ולא כדאי להסתבך אתי.
כולם כאן יודעים שרק בגלל זה הצניחו אותי, בלונדינית עם שורשים שחורים, אל שולחן המנהלים. מה, לא ברור?
עוברת את צומת בית-קמה. גנבתי את הרמזור, טוב שלא היתה משטרה.
בכל פעם שאני מגיעה לישיבה, המבטים נשלחים מייד אל השיער, המחשוף והמיני. אני מחכה שהמסדר יסתיים, ומתיישבת בכיסא הפנוי. מתפללת בכל פעם שהוא לא יהיה ליד אריק.
רגע, בואי נבדוק. אריק. תודה לאל, הידיים כבר לא רועדות כשאני אומרת את השם הזה. רק הזרמים החשמליים ההם, שמכסים את הרגליים כמו עדר נמלים טורפות...
לא נפטרת מהם בכזאת קלות.
ננסה שוב. אריק. נמלים עקשניות עדיין מטפסות לי מהקרסול, עולות לברך ונעלמות בתוך המיני. טיפה סבלנות. גם זה יעבור.
איזה יופי של קישוט הביאו לנו, בואי מיידלע, שבי כאן, אמר מושיק כשהגעתי בפעם הראשונה לישיבת מנהלים. התעלמתי ממנו. לקח לי חודש להבין שמושיק היה מקור השמועה שאני מזדיינת עם המנכ"ל. לא עזרו לי ההכחשות. מצחיק שאז עדיין לא הגעתי עם מיני לישיבות, אלא עם חליפת עסקים קלאסית שעלתה לי חצי משכורת. הוא הפסיק לקרוא לי מיידלע רק אחרי שכל תקציב הפיתוח שלו עבר אלי. תרגיל מלוכלך, אבל היה שווה כל רגע. אריק ואני כבר היינו ביחד, והוא קרץ לי כשמושיק החוויר ושקע לתוך הכיסא המרופד. אחר כך הלכתי וקצצתי את הקוקו הטיפשי לקוצים וצבעתי לאדום אש. אריק לא הפסיק לצחוק ואמר שהוא מת על ג'ינג'יות. באותו זמן הוא עדיין אהב אותי, אם אפשר בכלל לקרוא לדבר הזה אהבה.
קרית גת, עוד מעט צומת פלוגות. חצי שעה של נהיגה, אני מכירה את הדרך הזו בעל פה. אפשר כבר לעצום את העיניים, והפיאט שלי תחליף הילוכים, תסתובב במסמייה, תקלל את הנהגים ותעמוד בסבלנות בפקקים. אני לא מאמינה בפקקים. כלומר, אני אף פעם לא מאמינה שהם באמת יהיו שם בכניסה לירושליים. לכן אני תמיד מאחרת לישיבות. שמעון לא אומר לי כלום. למה לו בעיות עם זאת ש- נו, עם המנכ"ל.
איפה הייתי? בטח דיברתי על אריק. אין טעם לסובב את הטייפ אחורה ולבדוק. מעניין אם גם הוא חושב עלי. אני יודעת שלא, אבל מקווה שמשהו עולה לו בראש כשאני מגיעה עם המיני הסגול לישיבה. הרי הוא הוריד והרים אותו כמה פעמים, כך שאיזשהו זיכרון חייב להבהב אצלו במוח האטום. הוא נדלק עלי מהישיבה הראשונה. ככה לפחות סיפר לי. קישקש לילה שלם על גורל ועל נשמות תאומות. כאלה אנחנו, הסביר לי, כשעזר לי להתפשט. אז עוד לא הייתי מאוהבת בו, אבל הוא היה חמוד ונלהב, ואחר כך הלכנו בנמל יפו ואכלנו גלידת שוקולד. מאז אני לא מסוגלת לגעת בגלידה הזו. מתוקה עד בחילה.
נהג מניאק! לא נותן לי לעקוף. אני מנסה, והוא מגביר מהירות, עוד מעט 120 קמ"ש, והרגל עדיין על הגז. הוא מנפנף אלי וצוחק. אני מנפנפת חזרה ועוברת אותו על 140. ד ב י ל.
רק שלא יעוף לי המחשב מהמושב האחורי, בלעדיו כל הישיבה אבודה.
בישיבות היינו ביחד. עדיין לא התחלתי לאחר ותמיד שמרתי כסא לידי לאריק. כשהאחרים דיברו, שנינו העברנו בינינו פתקים עם ציורים והערות מצחיקות על הנוכחים. שמעון היה נוזף בו מדי פעם, אבל לא העז לנזוף בי. הוא הרי חשש לחטוף מהמנכ"ל.
בנסיעות הארוכות מבאר שבע לירושלים הייתי חושבת על אריק. הנמלים התחילו אז במסע הארוך, ואני התענגתי על הדגדוג של הרגליים הקטנטנות. זה היה לפני שהן התחילו גם לאחוז בי במצבטים הזעירים שלהן. אחר כך הן עברו לנשוך בכאב מענה, כשאריק הפסיק להתקשר ועבר לשבת ליד מושיק. הפתקים עדיין אצלי.
סיבוב מוצא, כמעט גינות-סחרוב. פקק. למה תמיד הוא מתחיל כאן? אני כבר באיחור של עשר דקות. יאללה, נרד לשוליים ונגנוב קצת מהתור. נהגים מצפצפים לי, אני מצפצפת חזרה. אופס! משטרה. להתחנף מהר לנהג במכונית לידי. הוא נותן לי להיכנס לפניו. נשמה טובה.
בנייני האומה מימין. עוד עשר דקות אני במשרד.
במושב האחורי המחשב הנייד. המצגת שלי בעשר וחצי. יש שם פצצה חכמה, במיוחד בשבילך, אריק מותק. אחרי המצגת, אתה תפסיק לצחקק עם המזכירה מהקומה השלישית. אתה תפסיק לצחוק בכלל. הביצים שלך יעופו מירושלים לתל אביב, ובלי שתבין מה קורה בכלל, אתה תהיה אחריהן. אחר כך נוריד כיסא אחד בחדר הישיבות, ואני אוכל סוף סוף לשלוח את הנמלים האלה לעזאזל.
__________________
הסיפור הזה משתתף בתחרות הסיפורים בבלוג כתיבה נוצרת
http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140&blogcode=8919694
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
