אני ומחשבותיי

הייתי אצל הרופאה.... היא לא ראתה דופק.

אני כבר לא שם, מבט מופנה שמאלה, אל הקיר.

דמעה זולגת מעין שמאל.

דמעה נבלעת בתוך עין ימין.

קוראת לעוד רופא... גם הוא לא רואה דופק.

אני בכלל לא שם.

לא שומעת, לא מקשיבה, כבר אין עם מי לדבר.

ממליצים על גרידה.

תבואי ביום ראשון.

השבת הזו הזויה, קשה, ריקה מתחושות, מזכרונות.

אין עם מי לדבר.

מגיעה ביום ראשון. יום ראשון הארור. 17.5.2009 . 

לא אשכח את התאריך הזה לעולם.

שיחה קצרה עם רופא. שיחה? הוא מדבר, אני כנראה מהנהנת.

שוכבת על מיטה, חלוק בית חולים, טשטוש או הרדמה. מי זוכר?

קמה אחרי זמן מה.

ריקה.

ריקה.

ריקה מתחושות, ממילים, ריקה מדמעות.

והעצבות.

והריק הזה שנוצר פתאום.

והמחשבות שהדהדו בי כל השנים - אולי אני עקרה...

המחשבות האלה כבר עפות להן הלאה.

אני לא עקרה. 

פשוט לא מחזיקה הריון.

והמילים.

המילים המנחמות, הפרצופים העצובים.

הרצון להקל.

תלכו מפה.

לא רוצה אתכם פה.

והיום? 

אני עדיין זוכרת את אותו התאריך.

עדיין זוכרת את אותה תחושת הריקנות.

עדיין זוכרת את המבט החלול שלי.

עדיין זוכרת את הראש שלי מוטה שמאלה.

עדיין זוכרת את הדמעה מעין שמאל.

עדיין מקווה שזה היה רק חלום.

הייתי בתחילת ההריון, שבוע 10.

הוא כבר לא. הוא הפסיק להתפתח בשבוע 6.

ואני עדיין חושבת שאולי....

אולי אם הייתי מחכה עוד....

אולי אם הייתי הולכת לעוד רופא....

אולי ואולי ואולי.

והעצב לא מרפה.

גם היום, כשיש לי שתי בנות.

העצב לא עוזב. אני לא שוכחת את אותו היום.

17.5.2009.

ואני מקווה.

מקווה שעוד יומיים לא אשמע את אותה הבשורה.

מקווה שעוד יומיים יעבור החשש.

מקווה שעוד יומיים אהיה אופטימית יותר.