לא כל כך אדיר.

יומן יקר!

מצב רוח: עגום.

אני אמור לישון בשעה הזאת. כבר אחרי שמונה ואם אני לא אלך לישון במהרה, מחר אני אפספס את הפרק של הביגבגים, ב-6 בבוקר, אז אני חייב לישון טוב, וחוץ מזה אם אמא תראה אותי כותב ועוד על המחשב בשעה הזאת, היא תנתק לי את האינטרנט, ואת זה אני הכי לא רוצה, כי לקח כל כך הרבה זמן מאז שביקשתי ממנה עד שהיא הסכימה לחבר גם אותי, אבל זה היה רק כי אמיר ביקש שתעשה לי אינטרנט.. לפעמים האח הקטן הזה הוא טוב לב.

היום ההעדפה על אמיר הגיעה לשיא חדש.

כשאמרתי לאמא שאני רוצה לצאת לפגוש את זיו, היא אמרה שרק אחרי שאסיים שיעורי בית.

"אבל אמא!" אמרתי לה, "החופש הגדול עכשיו ואני עולה לכיתה י"ב, אין לי שיעורי בית!", ובתגובה היא אמרה שאני לא יוצא.

אחר כך, כאילו שהוא גנב לי את הרעיון, אמיר הלך וביקש לצאת עם זיו. ותנחשו מה?

היא לא שאלה אותו על שום שיעורי בית ושום כלום. היא אמרה לו "בסדר מתוק. רק תיזהרו בכביש."

ולמה תיזהרו בכביש?

כי ב-21.6.06, יום אחרי סיום הלימודים, יום אחרי היום שבחיים אני לא אשכח, אמא קנתה לאמיר מכונית, למרות שהוא בכלל בן 13 וחצי ואפילו על אופנוע אסור לו להוציא רשיון, ולמרות שהוא בכלל הולך ברגל הביתה מהחטיבה עם החברים הגמדים שלו, שמתים להיות כמוהו.

ועוד היא קנתה לו את האוטו, ולא לי, למרות שהתחננתי וביקשתי, היא לא הקשיבה לי.

ולי עוד יש רשיון!

בכל מקרה, יומן יקר, אתה שואל למה היום הזה הוא בלתי נשכח?

כי באותו היום לי ולזיו הייתה את התקרית הראשונה.

רציתי להפיג את העצבות והבדידות אז יצאתי איתו בערב, והגענו לפארק קאודרס והכל היה שקט וחשוך, ושנינו היינו כל כך קרובים, יומן, בחיים לא אוכל לתאר את השמחה שהרגשתי באותו הזמן.. ולפתע חשבתי להחזיק לו את היד. וזה מה שעשיתי.

אבל זיו דחה אותי.

אני חושב שגם הוא מתחיל להעריץ ולאהוב את אמיר.

אוף יומן, נמאס לי מזה שכולם כל הזמן סובבים סביב אמיר ולא מכירים בקיומי כלל וכלל..

יומן יקר,

לפעמים אני חושב שאתה החבר הכי טוב שלי, היחיד שמבין אותי באמת.

באהבה,

אדיר.

נ.ב

אם גם לזיו יש יומן, אולי תלך ותדבר עם היומן של זיו, שיגיד לזיו שיתייחס גם אליי?

אני כל כך אוהב אותו.