לא כל כך אדיר.

לפעמים אני מרגיש כאילו שאני עומד לברוח מהבית.

אני לא יכול יותר ללכת במקום אמיר לבית הספר, אני רוצה ללכת לבית הספר שלי! בכל יום שהוא לא מרגיש טוב או אין לו כח ללכת, או יש לי איזה ראיון חשוב, אני חייב ללכת במקומו. לא מספיק שאני מנקה אחריו, מכין לו אוכל, מכין לו שיעורים, עונה לטלפונים, עושה בשבילו בערך כל מה שהוא צריך [אם הוא היה יכול הוא היה אפילו נותן לי לנשום במקומו, זה קשה להיות מפורסם, ככה הוא אומר לפחות.], ועוד אני צריך ללכת לבית הספר שלו! אני כבר בכיתה י"ב, עוד מעט בן 18, ועדיין לא עצמאי כמוהו.

אני חושב שחברה שלי מתחילה להבחין בזה שאני מאוהב בזיו ולא בה, אני מפחד שהיא תעזוב אותי לטובת אמיר, כמו החברות הקודמות, שהיו איתי רק בגלל שהן רצו לבוא אליי הביתה ולהיות בחדר של אמיר, ועוד הייתי צריך לנקות אחריהם.

אני כל כך מתגעגע לזיו. אם רק הייתי יכול הייתי גוזר לו ראסטה אחת מכל הראסטות המדהימות שלו, ושומר.

היום נחתי קצת, נמאס לי לרוץ בגנרטור המסתובב מתחת לעיר כמו אוגר רק בשביל לייצר מספיק חשמל לכל המדינה עם האורות של חג המולד. אני שונא את חג המולד. תמיד אמיר מקבל מתנות, ואנחנו בכלל יהודיים! כל מה שאני מקבל זה עוד משימות.

ואם אמיר רוצה עץ, אז יהיה עץ. אני זוכר שכשהייתי בן 10 ואמיר היה בן 6, הוא רצה עץ חג מולד, אז הלבישו אותי בירוק ותקעו עליי כמה ענפים, כדורים זוהרים וביקשו ממני לשיר. כל המשפחה צחקה עליי, ולקח לי שבוע לשכנע את הציפורים שאהבו את אמיר להפסיק לקנן על הראש שלי.

העולם הזה כל כך מדכא אותי. כולם שונאים אותי ולא רוצים אותי בחברתם, ולפעמים אני תוהה אם אי פעם אמצא את המקום הנכון שלי. אני מרגיש כמו ילדה קטנה שאיבדה את הסוכרייה שלה ואת ההורים שלה בלונה פארק, ויש אנשים גבוהים שמסתירים לה את ההורים שלה, בכל פעם שהיא מנסה למצוא אותם.

עוד חצי שעה עד שאני צריך ללכת לישון, מחר יום שישי וצריך לבשל קציצות ולקנות בירות. אני צריך לעלות עד מרכז הכרמל ברגל, כי אמיר לא מרשה לי לנסוע באוטו שקנו לו בשנה שעברה, למרות שבכלל אין לו רשיון. החלומות הם המפלט שלי, למרות שגם בהם, לפעמים, אני מוצא את עצמי בורח מאמיר.  אתמול בלילה חלמתי שאני וזיו מחזיקים ידיים. קמתי עם כרית רטובה.

היה לילה אחד שחלמתי שאכלתי מרשמלו, זה נראה כל כך טעים, אף פעם לא טעמתי מרשמלו- תמיד אמיר לוקח הכל לעצמו. בבוקר לא מצאתי את הכרית שלי, וחשבתי שאולי נתתי אותה לאמיר כי לא היה לו נוח רק עם כרית אחת. לא משנה, אני רגיל לאי נוחות.

יום אחד אני אנקום בכולם. יום אחד.

לפעמים נדמה לי שאתה היחיד שמבין אותי, יומן. אני פוחד שגם אתה תלך לאמיר, כמו כולם. שלא תנטוש אותי, אחרת באמת אשתגע.

בגעגועים לזיו,

בקנאה לאמיר,

ובעצב רב,

אח של אמיר.