בנאומיו בטקס האזכרה הממלכתי לרבין ובישיבת הכנסת לציון יום השנה להירצחו, ביזה ראש הממשלה היוצא את יום הזיכרון הממלכתי.
יום זה, נועד לחשבון נפש לאומי בכל הנוגע לדמוקרטיה, לפלורליזם, לסובלנות, לאלימות, ליכולת לקיים אחדות לאומית גם במחלוקת פוליטית – קשה ככל שתהיה. יום זה, נועד להוקעה חדה וחותכת, חד משמעית, בוודאי כלפי רצח פוליטי, אך גם כלפי כל אלימות פוליטית, וכל איום באלימות פוליטית. בשנה זו, למשל, לנוכח ההתנהגות הפושעת והאלימה של המטורפים ביצהר ובנעלין, בחברון ובעבלין, מן הראוי שיהיה זה יום בו החברה הישראלית תטכס עצה, כיצד לשבור את האלימות והאלימים, כיצד לשים קץ לרפיסות הנותנת לטירוף להשתולל ללא מפריע, כדי שביום הזיכרון הקרוב לחללי צה"ל, לא נזכיר חיילים שנרצחו בידי קין. חשבון הנפש הזה – מן הראוי שיהיה מעל למחלוקות הפוליטיות. האסון ברצח רבין, אינו בכך שמנהיג המחנה "שלנו" נרצח, אלא בכך שראש הממשלה של כולנו נרצח. מי שרצח את רבין, לא ירה ופגע במחנה של רבין, אלא גם במתנגדיו החריפים ביותר. היריות כלפי רבין כוונו לדמוקרטיה הישראלית, והדמוקרטיה הישראלית אינה מחנה אחד ואינה דעה אחת. בהפיכת קברו של רבין לבמה לנאום כיכרות פוליטי והפיכת דיון ממלכתי בכנסת כפלטפורמה לנאום פוליטי קיצוני, ביזה אולמרט את יום הזיכרון ליצחק רבין.
אך לא רק את יום הזיכרון לרבין ביזה אולמרט. הוא ביזה גם את רבין האיש, כאשר הציג את השקפת עולמו החדשה כהשקפת עולמו של רבין. אולמרט אנס בברוטליות את מורשתו של רבין, כדי לספח אותו למשנתו החדשה. אולי זה חוסר ביטחון של מי שהמיר את דתו הפוליטית ועבר באחת מן הקצה אל הקצה, והוא מחפש לגיטימציה באמצעות היתלות באילן גבוה. סביר יותר להניח, שזה ניצול ציני הן של בורות הציבור והן של המעמד, כדי לקדם את השקפתו (ואולי גם לגרום לכך שבמשך כמה ימים הכותרות הנוגעות לו לא תעסוקנה במעטפות כסף ובמימון כפול של כרטיסי טיסה).
רבין מעולם לא דגל בהשקפת השמאל הקיצוני. גם אחרי השינוי שחל בעמדותיו ואחרי החתימה על הסכם אוסלו, רבין דגל בפשרה טריטוריאלית והתנגד בכל תוקף למדיניות ה"אף שעל" בנוסח אולמרט – אף שעל מהשטחים לא ישאר בידי ישראל.
נאומו של אולמרט היה נאומו האחרון בכנסת. מן הראוי להשוותו לנאומו האחרון של רבין בכנסת, סמוך להירצחו (5.10.95). בדיון זה, הציג רבין לכנסת ולאומה את קווי המתאר של הסכם הקבע עם הפלשתינאים אליו הוא חותר. נאום פרוגרמטי וחשוב זה הוא מורשתו של רבין.
כה אמר יצחק רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
אולמרט, בשני נאומיו, אמר את ההיפך הגמור. אולמרט הטיף לחזרה לקווי 67'. רבין אמר "לא נחזור לקווי 1967". אולמרט קרא לחלוקת ירושלים. רבין אמר "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל". אולמרט חותר לוותר על בקעת הירדן. רבין הגדיר את בקעת הירדן כגבולה של מדינת ישראל והבהיר, למען הסר ספק: "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". אין שום קשר ושום דמיון בין דרך רבין לדרך אולמרט.
בעצם, יש דמיון. המשפטים של רבין ושל אולמרט דומים. יש רק הבדל קטן ביניהם – המילה "לא". מורשתו של רבין היא אמירת לא באל"ף רבתי לדרכו של אולמרט.
" אומדיה"