הבלוג של אורי הייטנר

"הפורום לשוויון בנטל" הוא ארגון שהוקם בידי הורים לחיילים, כדי להיאבק בחוסר השוויון בנטל הביטחוני. הארגון נאבק נגד ההשתמטות מצה"ל של הציבור החרדי, נגד ההשתמטות בתוך הציבור החילוני, נגד הקלות של שחרור מצה"ל על סעיף פסיכיאטרי או על הצהרת דתיות, בעד שירות לאומי / אזרחי חובה לכל מי שאינו מתגייס לצה"ל. מאבק חשוב וצודק למען חיזוק החברה הישראלית וביטחון המדינה.

בראש הפורום עומד התעשיין אל"מ (מיל') ראובן אגסי, העושה את תפקידו בהתנדבות. בנאום בכנס שדרות לחברה, הציג אגסי בצורה יפה ומשכנעת את החומרה שבמצב הקיים ואת הצורך בשינוי. דברים כדרבנות. כשהוא סיים את דבריו, הגיב הקהל בתשואות רמות. אני ישבתי בקהל, ולא הצטרפתי למוחאי הכפיים.

הסכמתי עם מרבית דבריו של אגסי, אולם פסקת הסיום, עליה הגיב הקהל בתשואות, קוממה והרתיחה אותי. כך אמר אגסי: "אני עכשיו נער חיפאי בן 18. חברי לכיתה השתחרר על סעיף 21 וצוחק כל הדרך לטכניון. בבלוג שלו הוא מתאר את הקלות שבהשגת פרופיל 21 ומחלק טיפים כיצד להשתחרר. חבר אחר לשכונה, המיר לקראת הגיוס את הכיפה במגבעת, השתחרר מן השירות, מבלה חצי יום בישיבה ועושה כסף בחציו השני של היום. מה אני עושה במצב כזה?" וכאן, לאחר פאוזה רטורית קצרה, דפק אגסי על השולחן וצעק: "אני לא מתגייס!" כך הסתיים נאומו, כשהמשפט מלווה בתשואות.

בעיניי, אי אפשר להלחם בהשתמטות במסר הנותן לגיטימציה להשתמטות, כשהפעם התירוץ הוא השתמטותם של אחרים. רק מסר של מחוייבות מוחלטת לשירות בצה"ל, ללא כל תירוצים, ראוי במאבק בהשתמטות. המסר שיש להציג, הוא שהמציאות של ריבוי השתמטות מגביר את הצורך בהתנדבות לשירות משמעותי ככל שניתן, כיוון שהאלונקה הזאת נישאת על פחות כתפיים מן הראוי.

ובכל זאת, איני יכול להתעלם מתחושת הפראייריות שנוצרת כתוצאה ממגיפת ההשתמטות, מכך שאנו עלולים להגיע למצב שיותר ויותר אנשים לא ירצו לשאת בנטל בתנאי חוסר השוויון הזה.

הדבר נכון בגיוס לצה"ל והוא נכון בכל מערכת, גם במערכת הקהילתית שלנו. הוא בא לאחרונה לידי ביטוי בסוגיית תשלומי ההורים ל"תוסס" – מערכת חוגי ההעשרה שהמתנ"ס מפעיל בביה"ס "אביטל", במסגרת יום החינוך הארוך.

"תוסס" פועל כבר כשני עשורים. הוא קם על פי החלטת הנהלת בית הספר, שהתבססה על נציגי היישובים, וביטאה את רצון היישובים ש"אביטל" לא יהיה סתם עוד בית ספר, אלא שיהיה בו ערך מוסף, שיהיו בו חינוך חברתי וקהילתי והעשרה אמנותית וספורטיבית מעבר למה שמשרד החינוך מעניק לילדינו, כיוון שאיננו מרוצים ואיננו מסתפקים במה שמשרד החינוך נותן, ואיננו רוצים להגביל את ילדינו במוגבלות החינוך הניתן בידי המדינה.

אז עוד טרם הכרנו את תיאוריית ריבוי האינטיליגנציות, אך גם ללא התיאוריה הבנו שיש לתת לילדים אפשרות ביטוי מעבר לצד האקדמי שלהם, לתת לכל ילד אפשרות להצטיין בתחום שאותו בחר ובו יש לו אפשרות להצטיין, בהבנה שבכך יתחזק ביטחונו העצמי, תתחזק אישיותו, יתחזק מעמדו החברתי ותהיה לו אפשרות רבה יותר להצליח גם בתחומים שבהם הוא פחות חזק.

משמעות ההחלטה היתה ברורה – תשלום נוסף של ההורים, אך תשלום משתלם מאוד, כיוון שהוא מאפשר לילד ריבוי חוגים במחיר של חוג וחצי (מחיר נמוך יותר ממחיר חוג אחד במרכז הארץ). במשך שנים רבות ההורים שילמו, כחלק מעסקת החבילה של השתייכות לבית הספר. כאשר הגולן נכנס לרפורמת דוברת, משרד החינוך סבסד באופן משמעותי את "תוסס", המועצה הצטרפה ולכן העלות להורה ירדה באופן משמעותי. שנתיים מאוחר יותר, עם כניסתה של יולי תמיר לתפקידה, בוטלה רפורמת דוברת ונלקחו התקציבים. במקביל, התקבלו החלטות בכנסת האוסרות גביה נוספת מן ההורים.

איך ממשיכים לקיים את "תוסס" בתנאים אלה? האפשרות שהחוק העניק הוא מימון באמצעות תרומה. מותר לביה"ס לקבל תרומה, וניתן לגייס תרומה מן ההורים, בתנאי שכל הילדים ללא יוצא מן הכלל יהנו ממנה. וכך, בשנים האחרונות ממומן "תוסס" בתרומה וולונטרית של ההורים. אך קיימת בעיה – יש הורים שאינם רוצים לתרום. הם לא רבים, אמנם, אך סירובם לשלם יוצר בעיה. ילדיהם נהנים משלושה חוגים איכותיים מאוד, הממומנים בידי הורים אחרים. זהו מצב בלתי מוסרי, שעלול להוות פצצת זמן בקהילה. ועובדה, יש כבר הורים המאיימים שלא ישלמו אם בכך הם מממנים הורים אחרים. אם לא נמצא פתרון לבעיה, אנו עלולים להגיע למצב שבו אי אפשר יהיה לקיים את "תוסס", ובית הספר והקהילה יפסידו את אחד המפעלים החינוכיים החשובים והמוצלחים ביותר שלנו, את אחת המסורות היפות של הקהילה, את אחד הסמלים המובהקים שלה.

הגוף העליון של ביה"ס "אביטל" הוא מועצה ציבורית נבחרת, המורכבת מהנציגים הנבחרים של ההורים בכל כיתה והנציגים הנבחרים של כל יישוב. ההחלטות על קיום "תוסס" התקבלו פה אחד בידי המועצה הציבורית. לא היה זה דיון סודי – הנושא עלה באסיפות ההורים הכיתתיות ובהן היתה תמיכה מקיר לקיר בקיום "תוסס". בשנה שעברה העברנו סקרים בין הילדים ובין ההורים. בסקר המשוב של הילדים הציונים ל"תוסס" הרקיעו שחקים. בסקר שביעות הרצון של ההורים, הובעה שביעות רצון רבה ורבה מאוד כמעט מ-90% ורצון של כ-100% מהם שהמתכונת של "תוסס" תמשך כמות שהיא.

ובכל זאת, יש הורים המשתמטים מתשלום, בידיעה שילדיהם ימשיכו ליהנות מ"תוסס" על חשבון עמיתיהם, ההורים המשלמים ומממנים את "תוסס".

ניתן לבטל את "תוסס". מאחר וחוק יוח"א (יום חינוך ארוך) חל על הגולן, ילמדו הילדים במשך כל היום הארוך בכיתות ויקבלו שיעורים פרונטליים ממוריהם. אם זה רצון ההורים, זה מה שיהיה. השאלה היא איך מחליטים ואיך מכבדים כל החלטה.

הבעיה הזאת חורגת מ"תוסס". השאלה היא איך מקיימים קהילה. הקהילה מורכבת מפרטים, ואם הפרטים שבתוכה לא יכבדו את החלטותיה, אי אפשר יהיה לקיים אותה.

אפשר לבטל את "תוסס" אם זה רצון הרוב בקהילה. אך אנו חייבים ליצור מחוייבות בקהילה, לכיבוד כל החלטה שתתקבל. אין לקהילה דרכי כפיה, אך אנו חייבים ליצור אמנה חברית, שמרכזה מחוייבות הפרט לכבד את החלטות הרוב.

אני בעד העברת ההחלטה על המשך "תוסס" לדיון דמוקרטי ולהכרעה במשאל בין ההורים. אך קודם לכן אנו חייבים ליצור את מנגנון המחוייבות החברית, שבה הכל מתחייבים לכבד כל החלטה שתתקבל.

יש הורים שמתקשים לשלם את עלות "תוסס" ויש מנגנון הנחות לשם כך. אין לי ספק, שאם יהיה צורך בכך, ישמחו ההורים לשלם יותר כדי לסייע למשפחות החלשות הנמצאות במצוקה כלכלית. אולם להורים מתחיל להימאס לממן משתמטי תשלום. כל הכבוד להורים הממשיכים לשלם למרות ידיעתם שהם נושאים על גבם את המשתמטים והסרבנים. אך כמו בסוגיית הגיוס, בסופו של דבר יותר ויותר הורים לא ירצו עוד להיות "פראיירים". וכאמור, הסוגיה הזאת חורגת מעבר ל"תוסס". זו שאלה הנוגעת לנורמות הבסיסיות ביותר של קיום הקהילה.

* "שישי בגולן"