הבלוג של אורי הייטנר

שורות אלו נכתבות שעות אחדות אחרי תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה". הפלשתינאים מדווחים על למעלה ממאתיים הרוגים. כיוון שתרבותם – תרבות של שקר והתבכיינות, ניתן לפקפק באמינות הדיווח, אולם אין ספק שהפעם הם הוכו מכה קשה וכואבת, שכבר ביומו הראשון של המבצע גבתה מהם מחיר דמים כבד.

תחנות הטלוויזיה הערביות החלו כבר במסע הדה-לגיטימציה לישראל, שהעזה לממש את זכות ההגנה העצמית שלה. כבר מדברים על ג'נוסייד, על שואה, במדינות ערב כבר יוצאים המונים לרחובות, גם ערביי ישראל מיהרו להפגין. בימים הקרובים נתמודד עם גל של הפגנות נגד המבצע, של גורמים אנטי ישראליים ואנטישמים באירופה (או כפי שהם מכונים בכיבוסית, העברית המכובסת – פעילי "שלום"). התקשורת העולמית תתחיל לתקוף את ישראל. הפגנות של גורמי שמאל קיצוני בישראל יחלו כבר בימים הקרובים – תחילה "גוש שלום" וגורמים רדיקליים כמותו, וככל שהמבצע יתרחב, יתרחב גם מעגל המחאה. "יש גבול" תסית את חיילי ישראל לערוק מהמערכה. ועוד לא הזכרנו את גדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ". הרי כבר היינו פעמים רבות בסרט הזה.

ההתנגדות הפוליטית למבצע, מבית ומחוץ, תוצג כהתנגדות מוסרית. הוויכוח הציבורי שיפתח, יתמקד בסוגיה המוסרית. ולכן, גם אני מתמקד בסוגיה המוסרית של המבצע.

התלבטתי בטרם הגדרתי את ירי הקסאמים על ישראל במאמר "תרבות השקר" – "פשע נגד האנושות", שמא זו הגדרה מרחיקת לכת מידי, בלתי מידתית. והנה, גם עמוס עוז הגדיר את הירי בדיוק במילים אלה, במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" ערב המבצע. מכל מקום, אין ספק שמדובר בפשע מלחמה מתמשך. במשך שמונה שנים הפלשתינאים, תחת שלטון פת"ח ותחת שלטון חמאס, מקיימים מטווח בלתי פוסק ומכוון על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. הם המשיכו בביצוע פשע המלחמה הזה גם כאשר ישראל יצאה מרצועת עזה עד המילימטר האחרון ועקרה את כל יישוביה ברצועה. הם המשיכו בפשע המלחמה גם כאשר הגיעו להפסקות אש עם ישראל – ה"הודנה" וה"תהדיה".

מהי תגובה מוסרית על הפשע הזה ומהי תגובה בלתי מוסרית?

ההבלגה הישראלית, האיפוק הישראלי, המדיניות שאפשרה לפשע להתמשך לאורך שנים, היתה בלתי מוסרית בעליל. חובתה העליונה של מדינה לאזרחיה, היא להבטיח את ביטחונם. האזרח משלם מסים למדינה, נותן 3 שנים מחייו למדינה, לעתים מוסר את נפשו למען המדינה, ועל המדינה להבטיח לו לפחות את השירות הזה – ביטחון. אם אין היא עושה זאת, ובעיקר אם אין היא מנסה לעשות זאת, היא מועלת במחוייבותה המוסרית העיקרית.

חובתה המוסרית של הממשלה, חובתו המוסרית של צה"ל, הוא להפסיק לחלוטין את ירי הקסאמים. לשם כך, יש לשבור ולהכניע את הפלשתינאים ברצועת עזה. על ישראל ללמוד מכישלונה במלחמת לבנון השניה, ולא לאפשר מצב שבו לאורך כל המבצע ימשך הירי, עד יומו האחרון. אסור לסיים את המבצע הזה במצב שבו חמאס יוכל להגדירו כניצחון, ואנו נגדיר אותו כ"ניצחון בנקודות". במזרח התיכון ניצחון צריך להיראות, לא רק להיעשות. המבצע הזה חייב להסתיים כך שהפלשתינאים יתחננו להפסקת אש ללא תנאי וישראל מבהירה שכל כדור שיירה אחריה לעבר ישראל יחדש את המבצע במלוא עוזו. כדי להגיע למצב כזה, יהיה צורך בהפעלת עוצמה אדירה, ביום ובלילה, ביבשה, באוויר ובים, לאורך שבועות. מחיר הדמים שישלמו הפלשתינאים יהיה גדול מאוד.

האם ועד כמה פעולה כזו, שתגבה מחיר כזה, היא מוסרית?

במבצע הזה, המבחן המוסרי הוא מבחן התוצאה. האם המבצע יביא להפסקת פשע המלחמה הפלשתינאי. כל פעולה שעשויה להפסיק את הירי הזה – מוסרית. אם הכוח שנפעיל לא יפסיק את הירי, סימן שיש צורך בהפעלת כוח רב יותר. אם גם הפעלת הכוח הרב יותר לא תפסיק את הירי, סימן שיש להגביר ולהסלים. כל מה שידרש כדי לנצח ניצחון מוחלט – מוסרי. כל מה שלא יביא לניצחון כזה – פחות מוסרי.

עלינו להשתדל להמנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים, אך לא במחיר התפשרות על השגת המטרה. המטרה היא המוסר בהתגלמותו, וכל פעולה שתשרת את השגתה, היא פעולה מוסרית.

* bsh- הפורטל לצדק חברתי