שום דבר מפתיע לא היה במאמרו של גדעון לוי "בריון שכונתי מכה שוב". בעצם, ניתן היה לכתוב מראש מאמר תגובה. הרי מה צפוי יותר משלוי יתייצב לצד חמאס ונגד מדינת ישראל? מה מפתיע בכך שהוא יאשים את ישראל בפשע מלחמה ואת מימוש זכות ההגנה העצמית שלה יתאר כ"מסע מבעית של הרג והרס" וכ"חציית כל קו אדום של אנושיות, מוסר, משפט בינלאומי ותבונה".
מה שמטריד יותר, הוא שהמאמר שמעל מאמרו של לוי, מאמרו של צבי בראל "קסם הפעולה הרחבה", העביר מסרים דומים, גם אם סגנונו אינו מתלהם כשל לוי.
וכאילו תאמו השניים את המאמרים, מופיע בשניהם נראטיב שכולו שקר, לפיו ישראל היא זו שהפרה את הרגיעה. לוי: "הפסקת האש הופרה לראשונה בידי ישראל, בהפצצה המיותרת של מנהרה". בראל: "באופן חד צדדי ישראל הפרה את הפסקת האש, כאשר פוצצה מנהרה".
שר התעמולה הנאצי גבלס נהג לומר שככל שחוזרים פעמים רבות יותר על שקר, הוא הופך לאמת. בקצב בו התעמולה הפלשתינאית, בעיקר בידי עיתונאים ישראליים בעברית, חוזרת על השקר הזה, חוששני שעוד מעט נתייחס אליו כאל אמת לאמיתה.
כדאי לזכור, הפסקת האש החזיקה מעמד ימים ספורים. כעבור ימים ספורים היא הופרה בירי הטיל הראשון לישראל. ואח"כ עוד טיל. ועוד טיל. וישראל ספגה והבליגה, רק סגרה ליום או יומיים את המעברים. למעשה, לא היתה הפסקת אש. או אם נדייק יותר – היתה הפסקת אש חד צדדית. ישראל הפסיקה את האש.
כיוון שהפסקת האש הופרה, היתה לישראל הלגיטימציה לכל פעולה. גם אם מבצע "עופרת יצוקה" היה מתבצע לאחר הטיל הראשון שנורה אחרי הסכם ה"רגיעה", הוא היה לגיטימי לחלוטין.
בוודאי שהפצצת המנהרה היתה מוצדקת לחלוטין. הימנעות מפעולה כזאת, היתה בלתי מוסרית ומופקרת. האם ישראל יכולה להרשות לעצמה קיומה של מנהרה סמוך לגבול עמה, כאשר היא יודעת שהאויב מתכוון לחטוף חיילים ישראליים, תוך כדי או מיד אחרי "הרגיעה"? גם אילו נשמרה הפסקת האש, לא היה מנוס מפעולה כזאת, לא כל שכן, כאשר הפסקת האש לא כובדה כלל בידי הצד השני.
* "הארץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
