הבלוג של אורי הייטנר

הוויכוח בין הציונות המעשית והציונות המדינית, מלווה את הרעיון הציוני מראשיתו. הרצל, מייסד הציונות המדינית, חתר לקבלת צ'רטר, להשגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות בינלאומיות, כבסיס המדיניות הציונית. הוא, ושותפיו – ממשיכיו וולפסון ונורדאו ומאוחר יותר ז'בוטינסקי, סברו שהמעשה המדיני קודם למעשה ההתיישבותי, שללא המעשה המדיני אין תוחלת במעשה ההתיישבותי. לעומתם, אוסישקין ומנהיגי הציונות המעשית, לא ייחסו חשיבות רבה למעשה המדיני. הם האמינו שהמעשה החלוצי בשטח – קביעת העובדות, העליה לארץ, רכישת הקרקעות, הקמת היישובים, כיבוש העבודה, הם המעשים החשובים באמת, הם יקבעו ויעצבו את המציאות, הם חשובים יותר מכל מעשה מדיני, אין הם מותנים בהסכמה הבינלאומית, להיפך, הם הערובה להסכמה הבינלאומית.

עורמת ההיסטוריה, היא שהאנשים שהביאו להישגים המדיניים הכבירים ביותר בתולדות הציונות, חיים ויצמן ודוד בן גוריון, לא השתייכו לאסכולה של הציונות המדינית. חיים ויצמן הוא אבי הציונות הסינתטית, ששילבה בין שני הזרמים, בהבינה שללא הציונות המעשית הציונות המדינית לא תשיג הישגים ולהיפך. הציונות הסינתטית מבינה, שהמעשה ההתיישבותי והמעשה המדיני הם שתי רגליים עליהן ניתן לצעוד להגשמת הרעיון הציוני. ציונות שתקטע אחת משתי הרגלים הללו, היא ציונות נכה. הסינתזה היתה לדרך המלך של התנועה הציונית. בדרך זו נבנה היישוב היהודי בא"י כמדינה בדרך ובסופו של דבר דרך זו הביאה להקמת המדינה.

ההתיישבות בגולן בראשיתה החלה את מצעדה על רגל הציונות המעשית בלבד. ראשוני המתיישבים האמינו, שבעצם הקמת היישובים הם יכריעו את הוויכוח הפוליטי בישראל ואת המהלכים המדיניים הבינלאומיים. הם מיהרו לעלות ולהתיישב בגולן, כדי להקדים את הלחץ הבינלאומי. הם האמינו, שהנסיגה מסיני בלחץ המעצמות לאחר מבצע "קדש" (1956), נבעה מכך שלא היו יישובים בסיני, ושכך יקרה גם בגולן אם לא תקום התיישבות. אולם ברגע שיהיו בגולן יישובים, אף ממשלה לא תעלה על דעתה נסיגה.

העולים לגולן היו משוכנעים שהמעשה החלוצי שלהם מעצב את גבול המדינה. יהודה הראל כתב בעלון מרום גולן ב-4.10.67, פחות משלושה חודשים לאחר עליית ראשוני המתיישבים לגולן, כאשר כל ההתיישבות בגולן מנתה כמה עשרות צעירים במחנה צבאי סורי נטוש בעלייקה (היום – מחנה עוצבת ברק): "גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם... הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעלייקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה... ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה... על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

זו היתה תחושתם, ולכן הם כלל לא העלו את סוגיית הריבונות. מה להם ולציונות המדינית – כן ריבונות, לא ריבונות. מה שחשוב הוא מה אנו עושים בשטח. יגאל אלון, שסייע מאוד למעשה ההתיישבותי בגולן, תבע כבר ב-1968 להחיל את הריבונות הישראלית על הגולן, אולם את המתיישבים זה לא ממש עניין.

השינוי בתודעה חל בעקבות הסכמי קמפ-דיוויד. לראשונה בתולדות הציונות החליטה ממשלה ישראלית לעקור חבל התיישבות. התברר, שהערך הציוני לפיו "היכן שתעבור המחרשה העברית, שם יהיה גבול המדינה", איבד מתוקפו, ואין הוא ערך המחייב את המדינה. תושבי הגולן הבינו, לראשונה, שהציונות המעשית לבדה אינה מספיקה, ולצדה יש מקום למעשה מדיני, לציונות מדינית. כך החל המאבק למען החלת הריבונות הישראלית על הגולן.

שלושה שבועות אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, ביקר שר החוץ משה דיין בבקעת הירדן. כאשר הביעו באוזניו המתיישבים דאגה שמא תקדים סיני יחול עליהם, הוא הרגיע אותם ואמר שסיני אינה תקדים ליהודה ושומרון, אלא רק לגולן, שהוא טריטוריה סורית, כפי שסיני היא טריטוריה מצרית. בכינוס חירום של ועד יישובי הגולן ב-19.4.79 הוחלט להעמיד בראש סדר היום הלאומי את החלת הריבונות הישראלית בגולן. הוועד הוביל מאבק מוצלח מאוד בכל רחבי הארץ, שהסתיים בניצחון כאשר הכנסת החילה את הריבונות על הגולן ב-14.12.81.

במאמר המערכת של "ארץ הגולן" אחרי סיפוח הגולן נכתב: "המאבק הפוליטי של יישובי הגולן תם. הוא הסתיים בניצחון. מטרתנו היום היא להוריד את הגולן מרשימת הנושאים השרויים במחלוקת. על כן אין לנו כל עניין בהמשך הוויכוח על החלת החוק. טוב ורצוי שהגולן 'ירד מהכותרות'. לאט לאט יתרגלו תושבי המדינה ומדינות העולם לכך, שהגולן הוא אזור מאזוריה של המדינה, כמו הגליל, השרון והנגב.

במשך המאבק הפוליטי, שנמשך שנים רבות, התגבשה בגולן חברה מלוכדת בעלת ארגון הנהגה ויכולת פעולה מעולה. את כל הפוטנציאל הזה יש להפנות עכשיו לפעולות פיתוח ואכלוס, כמוהן לא ידענו בעבר... עד כה לא נכשלנו בשום משימה. אם נמשיך מבלי להיעצר, נצליח גם הפעם".

המעשה המדיני החשוב של חוק הגולן, לא היה בא לעולם ללא המעשה ההתיישבותי, אולם מחוללי המעשה ההתיישבותי השכילו להבין שללא המעשה המדיני, המעשה ההתיישבותי – בסכנה.

לאחר ההחלטה, שוב הופנה המרץ לציונות המעשית. ועד יישובי הגולן התפרק. ישראל היא הרי מדינה דמוקרטית מתוקנת, וברגע שהכנסת הכריעה, ההכרעה היא סופית. אם יהיה עוד ויכוח על הגולן, יהיה זה ויכוח של היסטוריונים, האם נכון היה לספח את הגולן לישראל או לא.

כעבור עשור הסתבר שישראל אינה מדינה דמוקרטית מתוקנת. ממשלות ישראליות חתרו תחת ריבונות המדינה והחלו לשאת ולתת על נסיגה משטח ריבוני. אין ספק שתרומת המעשה ההתיישבותי ותרומת החלת הריבונות היו משמעותיים ביותר, אך הם לא הצליחו למנוע את המו"מ.

המאבק הלאומי שאנו, תושבי הגולן, הובלנו נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90 הסתיים בניצחוננו. בדרך השגנו הישג מדיני חשוב נוסף – שיריון חוק הגולן. על פי החוק שהובלנו, אותו העלה יהודה הראל, אז חבר כנסת, שבניגוד לשנת 67' הבין שאין די במעשה ההתיישבותי - נסיגה משטח ריבוני מחייבת רוב של 61 ח"כים לפחות ומשאל עם. במדינה מתוקנת אין צורך בחקיקה כזאת, כי משטח ריבוני אין נסיגה. אבל בישראל, כך מסתבר, חקיקה כזאת נחוצה.

שיריון החוק לא הושלם, כיוון שהסעיף המחייב משאל עם יכנס לתוקף רק עם קבלת חוק יסוד המסדיר את נהלי משאל העם. עשר שנים חלפו מאז שיריון חוק הגולן, והכנסת עדיין משתמטת מהחקיקה הזאת. בכנסת האחרונה הגענו לישורת האחרונה שלפני קבלת החוק ברוב גדול, אך הקדמת הבחירות טרפדה את המהלך. אני מקווה מאוד שנצליח להעביר את החוק אחרי הבחירות, ולהשלים את המהלך שהחל לפני שלושים שנה, המהלך של הציונות המדינית - עיגון הגולן כשטח ישראלי ריבוני.

עם זאת, ברור לנו היום, שעם כל החשיבות של הריבונות ועם כל החשיבות של ההתיישבות, עדיין אין בהן כדי להבטיח את נצחיות ישיבתנו בגולן. בעידן שבו אנו חיים, כוחה של הציונות – המעשית והמדינית כאחד, אינו כשהיה.

עד כה, ניצחנו בכל סיבוב של מאבק על הגולן. הבעיה היא שאף ניצחון לא היה סופי. בעוד להפסיד, חלילה, אנו יכולים רק פעם אחת, כל ניצחון שלנו הוא תחילתו של הסיבוב הבא. האם כך נגזר עלינו לחיות לדורות? הלנצח תאכל חרב העקירה?

יש דרך להשבית את החרב הזאת. איש אינו מעלה היום על דעתו נסיגה ממעלה אדומים. גם מרצ ו"שלום עכשיו" מבינים היום שנסיגה מביתר עילית או מאריאל אינה אפשרית. אמנם הם מעלים, בשם העיקרון המקודש של נסיגה לקווי 67', את רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל בתוך "הקו הירוק", אך הם מבינים שגושי ההתיישבות הגדולים הם בלתי עקירים. מה שהפך את המציאות בגושים הללו לבלתי הפיכה, הוא המסה של האוכלוסיה. מדובר בהתיישבות צפופה של רבבות יהודים. התיישבות כזאת אי אפשר לעקור. הציונות המעשית של המאה ה-21 אינה עוד היכן שתעבור המחרשה שם יהיה הגבול, אלא היכן שיישבו 50,000 אזרחים, משם לא תהיה נסיגה.

זה אתגר הציונות המעשית של הגולן לשנים הבאות – להעלות לגולן, ובעיקר לקצרין, רבבות אזרחים ישראליים נוספים. זה לא פשוט. מעלה אדומים ואריאל צמודים לירושלים ולת"א והגולן הוא פריפריה רחוקה. זה לא פשוט, אך זה אפשרי. חזרנו למשבצת הציונות המעשית.

* "שישי בגולן"