הבלוג של אורי הייטנר

דרשה בקבלת שבת באורטל

פרשת "ויגש" נפתחת באחת הדרמות המסעירות ביותר בתנ"ך כולו – התוודעות יוסף אל אחיו, אליהם התנכר ובהם התעלל, לאחר נאום דרמטי ומרגש של יהודה.

כזכור, בסוף הפרשה הקודמת, פרשת "מקץ", משתילים שליחי יוסף את גביע הכסף של יוסף באמתחת בנימין. שוטריו של יוסף רודפים אחרי האחים בדרכם ארצה, עורכים חיפוש ומוצאים את הגביע באמתחת בנימין. הם רוצים לאסור את בנימין ולקחת אותו לעבד. האחים חוזרים איתו מצרימה ודורשים להישאר עבדים. בקשתם נדחית על הסף, בידי יוסף.

כאן נפתחת פרשתנו, כאשר יהודה, אדם עברי מן היישוב שאחיו נתפס בקלקלתו ניגש, ומדבר אל האיש החזק בעולם בגובה העיניים. בראשית נאומו הנרגש, מסכם יהודה את תקציר הפרקים הקודמים, הידועים ליוסף, עד דרישתו של יוסף להעלות את בנימין אחיהם עמהם אם ברצונם להתקבל שנית וכהוכחה לכך שאינם מרגלים. חלקו השני של הנאום הוא תיאור הדיאלוג בין האחים ליעקב לאחר שובם לארץ כנען – סירובו לשלח איתם את בנימין, והסכמתו בלית ברירה כאשר הרעב הכבד איים על עצם קיום המשפחה. בחלק השלישי מתאר יהודה ליוסף את הסכנה שעלולה להתרחש אם יחזרו לאביהם ללא בנימין – יעקב לא יעמוד בשבר וימות. ולכן, הוא מציע את עצמו כעבד ליוסף, תחת בנימין.

הנאום הזה ממיס את לבו של יוסף, והוא מספר לאחיו על זהותו, ומפציר בהם לא להצטער על קורותיו, כי ירידתו למצרים היתה שליחות אלוהית להכין את הקרקע להצלת המשפחה.

מדוע התנכר כך יוסף לאחיו? האם היתה זו רק נקמה לשמה, במי שמכרו אותו לישמעאלים? ושאלה לא פחות קשה – מדוע אחרי עלייתו לגדולה, במשך 9 שנים בהם הוא האדם השני בחשיבותו בעולם כולו, יוסף אינו מנסה ליצור קשר עם אביו ומשפחתו, לדווח להם שהוא חי, להפיג את אבלו הכבד של אביו?

ללא ספק, שאלות כבדות, שהמפרשים העמיקו בהן בפירושים ומדרשים. בכל התנהלותו של יוסף בשנותיו הרבות במצרים, הוא נהג כמי שמודע לשליחות אלוהית, כמי שחש שאינטואיציה אלוהית מנחה אותו כדי לנווט את המשך ההיסטוריה של משפחתו / עמו. כל צעד הסוטה מן המתווה ההיסטורי, שהוא עצמו אינו מודע לפרטיו, עלול להרוס את התכנית כולה. כאשר הוא פוגש את אחיו, הוא מעמיד אותם בשורה ארוכה של ניסיונות, כדי לבחון האם הם השתנו והפיקו לקח ממעשיהם בעבר. בשלושה פרמטרים יוסף בוחן את אחיו, בגישתם הרטרוספקטיבית למעשיהם כלפיו, ביחסם לאחיהם הצעיר בנימין, אחיו היחיד מאמו רחל, וביחסם לאביהם. על חרטתם ותחושות האשם שלהם עמד יוסף כבר במפגש הראשון, כאשר שמע אותם בשפתם מכים על חטא וטוענים שהצרות הניתכות עליהם הן תוצאת מכירת יוסף. האחים, שלא ידעו שיוסף מבין את שפתם, דיברו על כך בינם לבין עצמם בנוכחותו. את יחסם לבנימין הכיר על פי דאגתם לו אחרי פרשת הגביע, בהצעתם להישאר עבדים יחד עמו ובהצעתו של יהודה להישאר תחתיו. את יחסם לאביהם למד יוסף מדברי הדאגה הכנים של יהודה. כאשר היה בטוח שהאחים עשו תשובה וראויים לאיחוד המשפחה, התוודע אליהם.

נקודה מעניינת נוספת היא מנהיגותו של יהודה. הבן הבכור במשפחה הוא ראובן. יהודה הוא בסך הכל הבן הרביעי. בצעירותו, במכירת יוסף, היה היוזם של המכירה. בבגרותו, לקח אחריות מלאה כמנהיג המשפחה, זכה לאמונו של אביו ולאמון אחיו, והיה מוכן לשאת באחריות של מנהיג. בעוד ראובן הציע ליעקב את ההצעה הטיפשית והמתועבת, על פיה אם יקרה משהו לבנימין, יהרוג את בניו תמורתו, יהודה פשוט אמר שהוא ערב לשלומו של הנער. ליעקב, שסמך עליו, זה הספיק. אומץ לבו וחכמתו באופן עמידתו מול יוסף ובנאומו המשכנע, היו ביטוי של מנהיגות אמת. "ויגש אליו יהודה" – איש לו הזמין אותו, איש לא מינה אותו, איש לא בחר בו. התחושה הפנימית שלו כמנהיג הנושא באחריות דחפה אותו, והוא הצליח. לא בכדי, צאצאו נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, היה האיש שהעז וקפץ לים סוף, על פי המדרש, ובכך גרם לחצייתו. לא בכדי, צאצאו דוד העז, עמד מול גולית הפלשתי וגבר עליו. בשלושת המקרים הללו התעוזה, החוצפה, היוזמה וההקרבה הם סימן ההיכר למנהיגות אמת.

בדרך כלל אנו מסתפקים בדיבור על הפרשה, ולא כולנו קוראים את הפרשה. אבל כדאי שנקרא את נאומו המרגש של יהודה:

יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ  כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.  יט אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר  הֲיֵשׁ-לָכֶם אָב אוֹ-אָח.  כ וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.  כא וַתֹּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו.  כב וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי לֹא-יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת-אָבִיו  וְעָזַב אֶת-אָבִיו וָמֵת.  כג וַתֹּאמֶר אֶל-עֲבָדֶיךָ אִם-לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי.  כד וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד-לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי.  כה וַיֹּאמֶר אָבִינוּ  שֻׁבוּ שִׁבְרוּ-לָנוּ מְעַט-אֹכֶל.  כו וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת  אִם-יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי-לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ.  כז וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ  אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי.  כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה.  כט וּלְקַחְתֶּם גַּם-אֶת-זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה.  ל וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.  לא וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה.  לב כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים.  לג וְעַתָּה יֵשֶׁב-נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם-אֶחָיו.  לד כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.

ואז, בעקבות הנאום הזה: וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.  ד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה.  ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה  כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.  ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר.  ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.

הפי אנד? כן, ולא. שהרי בהמשך הפרשה, יורדים יעקב ובניו מצרימה, ומתחילה הפרשה הארוכה והעגומה של הגלות והעבדות.