הבלוג של אורי הייטנר

השינוי באופן חלוקת החיסכון ב-2008 עורר ביקורת, שבאה לידי ביטוי במאמרו של רפי במידף.

גילוי נאות – בשנת 2007, השנה שבגינה קיבלנו את החיסכון ב-2008, יעל היתה בבית עם תמר בחצי השנה הראשונה, מעבר לחופשת הלידה, על חשבון בנק ימי השבתון שהיא ואני צברנו. לפיכך, היא לא השלימה בשנה זו 240 ימים ולכן משפחתנו לא קיבלה את החיסכון במלואו. זאת, חרף העובדה ששכר עבודתי גבוה באופן משמעותי מדרישת השכר המשפחתית של אורטל, ושבמחצית השניה של השנה יעל כבר עבדה כמזכירה, עבודה המכניסה שכר גבוה.

אנו נפגענו מההחלטות על שינוי מתכונת חישוב החסכונות. אילו החישוב היה על פי הצעותיו של רפי ברשימתו במידף, לא היינו נפגעים. ואף על פי כן, תמכתי באסיפה בשינוי, וגם היום אני חושב שהוא נכון.

יש היגיון וצדק בביקורתו של רפי, אך אני רוצה להציג את הצד השני של המטבע, שבעיניי הוא מכריע את הכף.

השינוי שערכנו אינו נובע מדבקות בשוויון האידיאולוגי. ההיפך הוא הנכון. בשינוי סטינו מהאידאולוגיה וביכרנו את הפרקטיקה הפרגמטית, מתוך הנחה שהאידאולוגיה הקיבוצית הצרופה אינה נותנת מענה הולם לצרכינו.

לוז האידאולוגיה הקיבוצית הוא ההפרדה המוחלטת בין תרומה לתמורה. החבר מקבל את צרכיו, ללא כל קשר לעבודתו, בזכות עצם היותו חבר בקיבוץ. החבר נדרש לתת לפי יכולתו, ללא כל קשר לתמורה כלשהי, כי זה מה שמצופה ממנו כחבר. כל זיקה בין מה שהחבר נותן למה שהוא מקבל, מנוגדת לאידאולוגיה.

אף על פי כן, כבר לפני עשר שנים, בתהליך אסטרטגי שערכנו, שכלל פרק בנושא עבודה ופרנסה, הגענו למסקנה שיש להציב לחבר סף של דרישות שאי עמידה בהן פוגעת בזכויות שהוא מקבל. להזכירכם, קיימנו ויכוח על ה-5%. היתה אז טענה שיש בתוכנו "פרזיטים" (איני אוהב את הסגנון הזה, אך זה הביטוי שעלה באותו דיון). חברים טענו שהשיטה הקיבוצית מטפחת את אותם פרזיטים, שאינם תורמים כראוי ונהנים מכל הזכויות. בשל כך היתה אפילו קריאה להפרטת הקיבוץ. אנו, תומכי הקיבוץ השיתופי, טענו שמדובר בקומץ של חברים, וחבל להרוס את אורח החיים של 95% בגלל 5%. ובכל זאת, ראינו לנכון לתת מענה לבעיה.

המענה היה הצבת סף של חובת עבודה וחובת פרנסה, שכל חבר נדרש לעמוד בו. הסף הזה הוא מעין כרטיס הכניסה למועדון, שמי שאינו עומד בו – כללי המועדון אינם חלים עליו לחלוטין. מי שאינו עומד בסף הזה, נפגע בתקציבו ואינו מקבל זכויות מסויימות כמו צבירת ימי שבתון וקבלת חיסכון. בכל הנוגע לדרישת הפרנסה, קשה ליצור את הקשר הזה, שכן יש מקרים שחבר חרוץ ומשקיען, שאין לו מקצוע או שאינו מוצא עבודה במקצוע או שהשכר במקצועו אינו גבוה, אינו מסוגל לעמוד בסף. וכך, חובת הפרנסה נשארה בעיקר כהצבת רף ציפיות שעל החבר להשתדל ככל יכולתו להגיע אליו ולעמוד בו. לעומת זאת, חובת העבודה היא דרישה שכל אחד יכול לעמוד בה.

על כך אני מניח שאין כל ויכוח בתוכנו, ורפי בוודאי מסכים עם זאת. הבעיה מתחילה כאשר אי העמידה בחובת העבודה נובעת מסיבות מוצדקות כמו לימודים, למשל.

כאן הפגיעה אינה בתקציב האישי, אך חבר בזמן לימודיו אינו מקבל את מלוא החיסכון ואת ימי השבתון, ובעיניי, בצדק. אילו חייתי בעיר, ובחרתי לצאת ללימודים, היה עליי לממן את הלימודים היקרים וזאת בשעה שאני מפסיד הכנסה כי איני עובד או עובד פחות. במקרה כזה, לא היתה ברירה למשפחתי אלא להדק את החגורה, לצמצם בהוצאות. ילדיי היו מקבלים פחות.

בקיבוץ השיתופי, חבר יוצא ללימודים, הקיבוץ סופג את אובדן ימי העבודה ומממן את הלימודים, תקציבו של החבר אינו נפגע, ילדיו מקבלים את מלוא החינוך היקר והמשובח, הוא נהנה מכל הטוב שהקיבוץ מספק. כל שנדרש ממנו הוא לוותר על חיסכון ובונוס על אותה השנה. בעיניי זו דרישה לגיטימית, שהחבר הלומד יכול לקבל באהבה. אלמלא חיינו בקיבוץ, אילו יעל ואני החלטנו שיעל תשאר מספר חודשים עם התינוקת, היינו משלמים על כך מחיר כלכלי. המחיר שנדרשנו לשלם הוא ויתור על חיסכון. האם המחיר הזה אינו לגיטימי? האם אינו סביר? האם אינו צודק? בעיניי זה מחיר צודק, ואנו משלמים אותו באהבה.

****

דבריו של רפי מעלים שתי סוגיות עקרוניות. האחת, התייחסות משפחתית ולא רק אישית לתרומה לקיבוץ. השניה, פער בחובות הנדרשות מחבר על פי ההכנסה שהוא מכניס לקיבוץ.

האם יצירת קשר מסוג זה יכולה להתיישב עם קיבוץ שיתופי? האם ניתן לקיים קיבוץ שיתופי, כאשר ההתייחסות היא משפחתית ואם חברה מכניסה שכר גבוה במיוחד, ניתן יהיה להקל על הדרישות מבן זוגה? האם ניתן לקיים קיבוץ שיתופי, כאשר אדם שמכניס שכר גבוה במיוחד נהנה מזכויות יתר אלה או אחרות?

לדעתי, הדבר ניתן. כל עוד כל השכר נכנס לקיבוץ והחבר אינו נהנה ממנו באופן אישי, אלא הוא נכנס לקופה ממנה נהנים כל החברים, התורמים – כל אחד לפי יכולתו, אפשר להתגמש ולתת פתרונות מסוג זה.

אפשר, אבל לדעתי תהיה זו טעות ויהיה זה קיבוץ פחות טוב. אם הציפיה מכל חבר היא לתת לפי יכולתו, וחברה מסויימת מכניסה שכר של 50,000 ₪ לחודש, יש סיבה שבן זוגה לא יתן לפי יכולתו ויכניס רק מחצית השכר שהוא יכול להכניס, לעבוד רק חצי משרה, לא לעמוד בחובת העבודה? אני סבור שלא. ניתן, לעתים, להתייחס למשפחה ולא לחבר בהחלטות אלו או אחרות, אך לא בנושא כמו חובת העבודה.

****

ישנם שלושה שינויים שאני מציע להכניס לשיטת החיסכון. א. להקים מנגנון של חריגים. רונן הזכיר שעל פי התקנון הקיים, "החלוקה היא 'טכנית' לחלוטין ואין לאף גורם סמכות לחרוג מההחלטות ולקבל החלטה פרטנית לגופו של אדם או עניין". לדעתי, ראוי לתת מענה פרטני במקרים מסויימים. למשל, לקחת בחשבון תפקיד ציבורי שממלא לומד, שאינו מוגדר כעבודה, אך הוא משקיע בו שעות וימים. יתכן שבמקרה זה ניתן להכיר בתפקיד כעבודה לצורך החיסכון. ב. לבחון מחדש את נושא החיסכון ללומדים. כיוון שיש פערים משמעותיים בעבודת החברים בזמן לימודיהם, ואנו רוצים לעודד את העבודה, יתכן שניתן לקבוע מדד ייחודי ללומדים, על פיו הם יקבלו חיסכון על פי מספר ימי עבודתם. אולם בכל מקרה, חשוב להקפיד שלא יהיה זה חיסכון מלא, כמו מי שבאותה שנה עמד במלוא חובת העבודה. ג. על פי המידע שנמסר באסיפה, השינוי עליו החלטנו, פגע במשפחות החד-הוריות, שהשיטה הקודמת, שהתבססה על תקנון דמי עזיבה, יצרה להם העדפה מתקנת. אם אכן מדובר בפגיעה של ממש, יש לתקן זאת. מאחר ואנו רואים בחיסכון בראש ובראשונה עזרה לילדים בלימודים ובנישואים (למרות שכל חבר רשאי להשתמש בכספי החיסכון כרצונו), ומאחר ובלאו הכי בעצם היותה של החברה חד הורית היא מקבלת חיסכון בעבור אדם אחד, ראוי שהיא תקבל תוספת ייחודית, העדפה מתקנת, כפי שהיה לפני השינוי.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל