הבלוג של אורי הייטנר

"ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש"

 (פרקי אבות ב' ו')

"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים. ויאמר לרשע: למה תכה רעך? ויאמר: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? הלהרגני אתה אומר, כאשר הרגת את המצרי?" (שמות, ב' י"ג-י"ד). פסוק זה, מתוך פרשת השבוע, פרשת "שמות",  מעורר תמיהה. מנין ידע הרשע על כך שמשה הרג את המצרי? הרי בדיוק בפסוק שקדם לו, בו מתואר הרג המצרי, נאמר בפירוש: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש". אם לא היה איש, כיצד נודע הדבר?

הדרשן, המשורר והמחנך בארי צימרמן (גבעת חיים איחוד) מציע פרוש מעניין. במדרש שיר לפרשת שמות הוא דורש כך את הפסוק:

אם לא היה איש / איך נודע המעשה? / אין זאת כי אם רבים / עמדו מסביב, עת משה / פנה כה וכה לעזרה / אל ציבור עבדים מחריש / וירא כי אין איש להושיע / ויהי בעצמו לאיש. (בארי צימרמן, "דורש טוב לתורה", ע' 18).

מדרש זה מציג את ייחודו של משה לעומת שאר בני עמו, בכך שהם כבר היו עבדים בנפשם, שכבר לא היה להם האומץ או הכוח להלחם ברע, להיאבק בעוול, והם השלימו עמו, כאילו היה חלק בלתי נפרד מן החיים שאי אפשר בלעדיו, בעוד משה היה אדם בן חורין בנפשו. אפשר שכאן נזרע הזרע לעימותים החוזרים ונשנים בין בני ישראל שביקשו לחזור לסיר הבשר שבעבדות מצרים, לבין משה שניסה לחנך אותם לאהבת החירות.

מדרש זה מאפיין את תכונותיו המרכזיות של משה כאכפתיות, סולידריות, אומץ לב ורדיפת צדק. אכפת למשה כשהוא רואה נוגש מצרי מכה איש עברי. הוא מתקומם, הוא אינו שותק, אין הוא מוכן להשלים, הוא מוכן לשלם מחיר אך לא לעמוד על דם רעהו. אכפת למשה כאשר הוא רואה את הניוון המוסרי בתוך עמו, שבא לידי ביטוי בתקרית האלימה בין שני הנצים והוא מתערב. אכפת לו גם כאשר הוא נתקל בעוול שאינו מכוון כלפי בני עמו – הוא מתערב כאשר הרועים בעלי הזרוע גרשו את בנות יתרו מן הבאר.

משה הוא גדול המנהיגים שקם לעמנו. מה הכשיר אותו למנהיג? מה הפך אותו להיות האיש הראוי לגאול את ישראל? בדיוק המקרים האלה, שבעקבותיהם נבחר לשליחותו. אותה האכפתיות, אותה הסולידריות, אותו האומץ. משה הוא המודל לחיקוי לכל יהודי. מן הראוי שחברה יהודית תאמץ לערכיה המרכזיים את הערכים שמשה מגלם - רדיפת הצדק, אהבת החרות, האכפתיות לכל אדם, הנכונות להיאבק בכל עוול, הסולידריות האנושית.

במסתו "משה", שואל אחד העם מה הוא משה ולמה דווקא עליו נאמר "ולא קם עוד נביא כמשה". אחד העם מתאר את מעשיו אלה של משה כאידאל של רדיפת צדק. על שלושת המעשים הללו הוא כותב: "זה כל מה שאנו יודעים מחיי משה עד עמדו לפני פרעה – והוא אז כבר 'בן שמונים שנה'! לא נחשבו בעיני המסורת כל השנים הרבות ההן לטפל במאורעותיהן, לפי שלא היו אלא הקדמה והכנה לעיקר מפעלו של הנביא. ואם בכל זאת הוציאה מן הכלל שלושה מקרים אלו, שקרו לו לנביא בצעדיו הראשונים על דרך החיים, ואנו רואים בשלושתם תכונה אחת להם: התנגשות הנביא עם החיים לשם הצדק, הרי שרשאים אנו להאמין, שההתנגשות הזאת היא היא שרצתה המסורת להטעים, כדי להראות לנו את הנביא מוכתב בתכונותיו הנבואיות עוד בראשית דרכו, ומזה נקיש על השאר. שגם אחרי כן, בכל ימי נדודיו הרבים, לא חדל להלחם מלחמת הצדק בלי הרף, עד שהגיעה שעתו להיות גואל לעמו ומורה צדק לבני אדם, לא אך לשעתו, אלא לדורי דורות".

****

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" אנו קוראים בהגדה של פסח. משמעות הדבר, היא שלא די שנלמד ונדע מה היה בעבר, ולא די בכך שנקיים את הפולחן והטקסים הקשורים לחג, אלא בראש ובראשונה, עלינו להפנים את המסרים הערכיים של החג ולהיות מחוייבים לאותם ערכים.

משה הוא המודל לחיקוי שהיהדות מציבה. כמו אברהם הנלחם על הצלת אנשי סדום ועמורה ומתריס כלפי שמיא: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" כך גם משה מציב בפנינו מודל של רדיפת צדק ומלחמה בעוול.

העוול בחברה הישראלית זועק מכל פינה. יש בישראל איים של עבדות, פשוטו כמשמעו, ולא רק של עובדים זרים אלא גם של אזרחים ישראליים (עובדי קבלן, חברות כוח אדם, עובדים בתת שכר ועוד). יש בישראל עוני מנוון, שחיתות, עבריינות. ישראל מובילה בתופעות כמו סחר בנשים.

וכיצד נוהגים הישראלים? ברוב המקרים, נוהגים הישראלים כאותם עבדים שלא חשו לעזרת אחיהם המוכה. מן הראוי שכל אחד מאיתנו יקח אחריות אישית וינהג על פי המופת של משה – לא יקטין ראש, לא ישתוק לנוכח עוול, יאבק למען הצדק, יגלה סולידריות עם החלשים והנדכאים בחברה, לא ירתע מקריאות "מי שמך", ויהיה מוכן לשלם מחיר על מלחמתו.

* "שישי בגולן" - גליון פרשת "שמות" 16.1