הבלוג של אורי הייטנר

תרחיש: ישראל והרשות הפלשתינאית תחתומנה על הסכם שלום ביניהן. על פי ההסכם, ישראל תיסוג לקווי 67', תחלק את ירושלים, תעקור את כל היישובים ותאפשר ל-100,000 "פליטים" להתיישב בישראל. בכל השטחים תקום מדינה פלשתינאית. כעבור זמן קצר, יחלו הפלשתינאים לירות טילי קסאם לעבר יישובים ישראליים.

במקרה כזה, כיצד יגיב השמאל הרדיקאלי בישראל? וכיצד הוא יגיב אם ישראל תממש את זכות ההגנה העצמית שלה בעקבות תוקפנות זאת?

כדי להשיב על השאלה הזאת, אין צורך להפעיל יותר מידי את הדמיון. צפיתי בכתבה ארוכה על הפגנת השמאל הרדיקאלי נגד המלחמה, בת"א במוצ"ש 3.1. בין הקריאות המקוממות המכנות את חיילי צה"ל רוצחי ילדים ופושעי מלחמה ומשוות את מעשי ישראל למעשי הנאצים, שמתי לב במיוחד לקריאה הבאה: "עזה עזה אל יאוש, עוד נגמור עם הכיבוש", שצווחו המפגינים בגרון ניחר.

נעזוב את הקריאה הבוגדנית לאוייב להחזיק מעמד ולא להתייאש. מה זה לא להתייאש? להמשיך לירות קסאמים? להמשיך להלחם בחיילי צה"ל? אני רוצה להתייחס דווקא לקריאה "עוד נגמור את הכיבוש". איזה כיבוש? הרי בהתנתקות מעזה, לפני 3.5 שנים, הקפידה ישראל לסגת עד למילימטר האחרון, לעקור את כל היישובים עד הבית האחרון, לגרש את כל היהודים – החיים והמתים, עד היהודי האחרון, להבטיח שהשטח שיועבר לפלשתינאים יהיה יודנריין, נקי מיהודים, לחלוטין. כל זאת, כדי שלא ישאר קצה קצהו של בדל תירוץ לפלשתינאים לפעול נגדנו בטענת ה"כיבוש".

אילו השמאל הרדיקלי, שלאורך שנים סיפר לנו שכאשר יגמר הכיבוש יהיו שקט ושלום, היה הגון, הוא היה הראשון לצאת נגד הפלשתינאים על שהמשיכו בתוקפנותם נגד אזרחי ישראל גם לאחר הנסיגה. אילו היה מדובר באנשים הגונים, הם היו הראשונים הקוראים לפעולה ישראלית קשה וכואבת נגד הטרור הפלשתינאי מעזה. אך אין המדובר באנשים הגונים ולא באנשים חושבים. מדובר באוטומטים, שתמיד תמיד יתייצבו נגד עמם ומדינתם, ובעד האויב. איך כינה "העיתונאי" גדעון לוי את ההתנתקות, כדי להצדיק את המשך ירי הטילים? "הפיכת עזה לכלא הגדול בעולם".

מי שמדבר על "כיבוש" ישראלי בעזה, אחרי ההתנתקות, משמעות דבריו היא שישראל = כיבוש. נקודה. לא חשוב מה תעשה ישראל, היכן היא תשב, מהיכן היא תיסוג. עצם משמעות קיומה היא משמעות של כיבוש. למה? ככה זה אצל אוטומטים.

אם התרחיש עמו פתחתי את המאמר יתקיים, ביום שבו ישראל תממש את זכות ההגנה העצמית שלה, יתקבצו מפגיני השמאל הרדיקלי להפגנה המסורתית ליד משרד הביטחון בקרייה בקריאות לשר הביטחון "כמה ילדים רצחת היום". במוצאי שבת הראשונה, הם יפגינו ברחבת מוזיאון ת"א או בכיכר רבין ויקראו "אל קודס אל קודס אל יאוש, עוד נגמור עם הכיבוש".

ביום שבו יירו לראשונה הפלשתינאים טילים על ישראל, ממדינתם העצמאית בגבולות 67', יתמה גדעון לוי במאמר שיפרסם ב"הארץ": "וכי מה חשבתם? שעשרות שנות כיבוש ימחקו באחת, בחתימת הסכם? האם ציפיתם שהפלשתינאים יסלחו לנו על עשרות שנות דיכוי? האם השליתם את עצמכם שהם ישכחו את ההשפלה במחסומים, את רצח הילדים והזקנים, את נישולם מאדמתם? ומה חשבתם, שניתן לכפות על העם הפלשתינאי הסכם שבו רק 100,000 פליטים חוזרים לביתם? שמיליוני הפליטים ישלימו עם הנכבה הזאת ולא ימשיכו להיאבק על זכויותיהם הצודקות?"

לא, לא צריך הרבה דמיון כדי לדעת מה הם יאמרו ומה הם יכתבו וכיצד הם יפגינו. הרי הם אף פעם אינם מפתיעים. אף פעם לא נשמע מהם איזשהו ספק, איזושהי מחשבה שאולי במקרה מסויים האויב אינו צודק, שאולי במקרה מסויים לא אנו הרשעים. אין סיכוי. מדובר בתופעה חולנית. זוהי פרוורסיה בהתגלמותה.

* "מקור ראשון", הפורטל לצדק חברתי bsh