כשקראתי ב"ידיעות אחרונות" את הכתבה על המלחמה התמוהה של משרד החינוך נגד שירים שאינם עומדים בתו התקן הפמיניסטי, מיהרתי לבדוק את התאריך של הגיליון. לא, זה לא האחד באפריל. כנראה שבאמת משרד החינוך החליט לצאת למלחמה נגד הזמר העברי.
תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא קרא את הידיעה: משרד החינוך יוצא נגד שירים, מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי, כיוון שהמסרים שלהם אינם פוליטיקלי קורקט פמיניסטי. על המוקד הועלה מיטב הזמר העברי – "חורשת האקליפטוס" פסול כי "אבא על גבעה בנה לה בית". שלום חנוך עלול להישלח לגולג בשל כתיבת השיר "קח לך אישה ובנה לה בית". את "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס יש לצנזר כי מה פתאום דני גיבור ונבון ואינו בוכה אף פעם? מצד שני, אולי אפשר לבקש חנינה לשיר הזה, כי בסוף הדמעות זולגות מעצמן. אבל איזה חנינה ניתן ל"היו לילות", כשמופיעות בו מילים פסולות כמו "שמעי אלי, קטנטונת". קטנטונת?! לא בבית ספרנו. ובוודאי לא אם "אני בניתי בית לשבתך" בעוד "את תרקמי בערב לי כותונות".
נכון, השירים הללו לא נאסרו ללימוד. איני שולל כלל את לימודם באופן ביקורתי, ובמסגרת דיון כולל על תוכנם יש מקום גם לבחינה של הביטוי התרבותי המופיע בהם ליחסים בין המינים בתקופה שבה הם נכתבו. מה שמכעיס אותי כל כך, והוא גרוע בעיניי אף יותר מפסילת שירים, הוא המטלה שהוטלה על התלמידים – לשנות את מילות השיר, כדי שיתאימו לאג'נדה הנכונה.
שינוי השירים ועיוותם הוא מעשה אנטי תרבותי מובהק. התרבות האנושית לא החלה היום, ובאלפי שנות תרבות אנושית, השירה והזמר נתנו ביטוי למסורת ולתרבות שצמחה לאורך הדורות. שינוי השירים, כמוהו כמחיקת התרבות שקדמה לנו. ללא אותה מסורת תרבותית, אנו עלולים לחנך את ילדינו כקיקיון זה שבן לילה היה ובן לילה אבד.
הזמר העברי הוא אחת היצירות החשובות שנוצרו כאן במאה שנות ציונות; זו יצירה נפלאה, יפה, שראוי לכבד אותה, להתחבר אליה ולחבר אליה את הדורות הבאים.
"היו לילות" הוא שיר אהבה מקסים, שבו בחורה מבכה את אהובה, שהלך ולא שב ובלכתו אבד חלומם המשותף לחיים משותפים. שיר יפה, רגיש ומרגש, עם מנגינה יפה כל כך של מרדכי זעירא. שיר המתכתב עם "ואולי" של רחל "במשעולים בין דגניה וכינרת / עמדה עגלת חיי העמוסה". האם מתוך העגלה העמוסה הזאת, זה כל מה שיש ללמד על השיר – שהגבר הוא חקלאי מאצ'ו "בהיר וגבוה כזמר" ושזה לא בסדר ולא יפה להציג גבר כזה ואישה הרוקמת לו כותונת? נראה לי שמישהו במשרד החינוך יצא מדעתו.
אני יכול להעיד על עצמי – אני פמיניסט בעל הכרה. כאשר התחתנתי, התובנה שלי היתה שאשתי ואני מקימים יחד בית ומשפחה. עובדה זו כלל לא הפריעה לי לשיר בחתונה את "קח לך אישה". זהו שיר יפה, עם לחן יפה, שיר של אהבת גבר לאהובתו, שיר רומנטי מאוד, שיר שיש בו מילים קסומות כמו "זה לא עצוב כשמסתיים חלום / זה לא עצוב כי את נשארת אתי". אז מה אם נאמר בשיר "קח לך אישה ובנה לה בית"? למה זה צריך להפריע?
יש שירים שהמסר שלהם שוביניסטי בעליל, כמו "זמר שלוש התשובות" (אלתרמן), "היה או לא היה" (פן), "אנקש" (ברכט בתרגום של אלתרמן) ואחרים. ראוי לפתוח את השירים האלה לדיון, לבקר את המסר שלהם, מתוך הצגת הקונטקסט התרבותי של התקופה. ניתן להציב מולם שירים בעלי מסר פמיניסטי, כמו "ולס להגנת הצומח" של נעמי שמר, שהוא שיר מחאה נגד הטרדה מינית. אבל לא לפסול, לא לצנזר ובוודאי לא לשנות את מילותיהם ולהוציא מהם את העוקץ.
ריח רע של ז'דנוביזם וחינוך מחדש יש בתכנית החינוכית הזאת. מי שמנסה לחנך לפמיניזם באמצעות מעשים אנטי תרבותיים – מה שישאר ממעשיו הוא רק הפגיעה בתרבות. באמצעות השנאת השירים על התלמידים, עלולים להשניא עליהם גם את המסר שבשמו פוגעים בהם.
האם כאשר הפרידו את משרד התרבות ממשרד החינוך התכוונו לכך שלא תהיה תרבות במשרד החינוך?
... אני מקווה שעוד מותר לי לומר לילדה שלי שהיא יפה.
* "מקור ראשון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
