הבלוג של אורי הייטנר

דברים אלה נכתבים שעה קלה לאחר פרסום מדגמי הבחירות בערוצי הטלוויזיה. מאחר ושלושת המדגמים כמעט זהים, אני מרשה לעצמי להעריך שהם מנבאים ברמה גבוהה של דיוק את תוצאות האמת.

א. מרצ בתחפושת

ללא קשר לשאלה המכרעת – מי ירכיב את השאלה, אין ספק שהמנצחת הגדולה של הבחירות היא ציפי לבני. מאז מלחמת לבנון השניה, הסקרים ניבאו התרסקות והעלמות של "קדימה", ולעומת זאת, הצביעו על פופולאריות אישית של לבני. מאז ניצחונה בפריימריס ב"קדימה", לבני הלכה והתחזקה, אולם לא סיכנה את נתניהו. ניצחונה הוא הישג אישי אדיר.

מה הביא לשינוי? הוצאת השד המגדרי בימים האחרונים סייע לה במקצת. מיצובה כגורם המוביל בגוש המכונה "שמאל מרכז" הביא לנדידת קולות של מצביעי "העבודה" ומרצ לכיוונה, במיוחד לנוכח קמפיין ההפחדה מפני ניצחון ביבי / ליברמן. אך מעל הכל – רבים ממצביעי מרכז המפה הפוליטית, אלה שהצביעו בעבר למפלגות כד"ש, מפלגת המרכז, "שינוי", "הגמלאים" וכו', בחרו ב"קדימה". כך היה גם בבחירות בגולן.  

חלק ניכר מהציבור הישראלי נימצא במרכז המפה הפוליטית – אינו מאמין בדרך של א"י השלמה וגם לא בדרך אוסלו, בדרך של נסיגה מהגולן, מבקעת הירדן, נסיגה מלאה מכל השטחים. כשאריק שרון הקים את "קדימה", כוונתו היתה להקים מפלגה שתבטא דרך זו, ועל פי הסקרים טרם אישפוזו, היא עמדה לזכות ב-40 מנדטים בבחירות 2006.

אבל "קדימה" אינה מפלגה כזו. אין היא מפלגת מרכז. יש בה, בדומה למפלגת העבודה, מרכיב ביטחוניסטי, שבא לידי ביטוי במבצע "עופרת יצוקה". אולם הקו המדיני שלה יוני לחלוטין, אינו שונה מהקו של מרצ. "קדימה" מובילה קו של קבלת תכנית "השלום" הערבית, כבסיס למו"מ. תכנית זו, מדברת על נסיגה לקווי 4.6.67, כולל נסיגה מכל הגולן והצפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, במסגרת מימוש "זכות" השיבה. "קדימה" ומפלגת העבודה אינן מקבלות את התכנית הזאת כלשונה, אך הן רואות בה בסיס למו"מ, מוכנות לנסיגה מלאה (ו"חילופי שטחים") ומאמינות שתגענה לפשרה של קליטת מספר מוגבל של "פליטים" פלשתינאים.

האם זאת עמדת מצביעי "קדימה"? אני משוכנע שלא. מרבית מצביעי "קדימה" הם אנשי המרכז התומכים בדרך מרכזית. אבל הם הצביעו בעיוורונם למרצ, מחופשת למפלגת מרכז.

ב. הלוזר 2

שמעון פרס, הנשיא הפופולארי, פינה את משבצת הלוזר הנצחי, אך יש לו יורש – בנימין נתניהו. ב-1993  זכה נתניהו בניצחון סוחף בפריימריס בליכוד וכעבור פחות משלוש שנים, ניצח במפתיע, כנגד כל הסיכויים, את פרס ונבחר לראשות הממשלה. ביבי היה הווינר האולטימטיבי.

בתום הקדנציה שלו כראש הממשלה, נחל נתניהו תבוסה משפילה בבחירות. לנוכח כישלונו של ברק כראש הממשלה, נתניהו היה המוביל הגדול בסקרים וראשות הממשלה ב-2001 היתה בכיסו. אף שלא היה ח"כ שונה החוק ואיפשר לו להתמודד על ראשות הממשלה בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה. אולם הוא עשה את שגיאת חייו והודיע שלא יתמודד אם לא תהיינה גם בחירות בכנסת. הוא היה בטוח שהחלטתו תביא לפיזור הכנסת וטעה בגדול. הכנסת לא התפזרה, ובבחירות האישיות המיוחדות ניצח שרון. לקראת בחירות 2003 הפסיד נתניהו לשרון בפריימריס ונחל תבוסה מוחצת, לאחר שבתחילת הקמפיין הוביל בסקרים. בבחירות 2006 הוביל את הליכוד לתבוסה הקשה ביותר בתולדותיו – 12 מנדטים. מזה למעלה משנתיים וחצי, לא היה סקר בו לא זכה נתניהו לניצחון. הניצחון היה בכיסו. הלא יאומן קרה, ואפילו בבחירות האלה הוא הפסיד. בקיצור – לוזר.

אני מאמין שבסופו של דבר נתניהו יהיה ראש הממשלה, כיוון שגוש הימין זכה ברוב בכנסת. אם כך יהיה, זה לא יהיה הודות לניצחונו האישי, אלא למרות הפסדו האישי.

            ג. אג'נדה של שנאה

הצלחתו הגדולה של ליברמן בסקרים – כעשרים מנדטים, משמעותית לא פחות מהישגו בבחירות, הגדול כשלעצמו. היא מעידה על הפוטנציאל הגלום במסרים שלו.

זה עצוב, כי מה המסר שלו? מסר של שנאה ושלהוב יצרים. ליברמן הוא שידור חוזר של טומי לפיד. כפי שלפיד נבנה מהסתה נגד החרדים והצתת שנאה כלפיהם, כך ליברמן נבנה מהסתה נגד ערביי ישראל וליבוי שנאה כלפיהם. כפי שהחרדים בהתנהגותם נתנו נשק ומנדטים ל"שינוי", כך ערביי ישראל בהתנהגותם נתנו תחמושת וקולות ל"ישראל ביתנו".  כפי שלפיד זכה לפופולאריות בקמפיין פופוליסטי של עיסוק אובססיבי בחרדים והצגתם כאויבי הציבור, כך נהג ליברמן כלפי הערבים. הצלחתן של מפלגות מסוג זה, מציבה מראה לא מחמיאה על החברה הישראלית.

ליברמן הוא האיש שסייע יותר מכל להצלחה הגדולה של ציפי לבני. הוא החליש את הליכוד, כאשר בקמפיין הדמגוגי שלו שאב קולות רבים ממצביעי הליכוד. הוא עורר את הציבור שבמרכז לתמוך בציפי לבני כדי לבלום את עליית הימין שהצטיירה כמפחידה, בדמותו של ליברמן. הוא העביר רבים ממצביעי העבודה ומרצ לתמיכה בלבני.

והנה, דקה אחרי הבחירות, כל אלה שהובילו את קמפיין ההפחדה נגדו נזכרו שבעצם ליברמן אינו ימין, והוא בעצם לשון המאזניים בין הגושים; הם מחכים בקוצר רוח למוצא פיו בתקווה שיחבור ללבני.

והאמת היא, שמבחינה מדינית, "ישראל ביתנו" היא מפלגה מתונה למדיי – היא מצדדת בהקמת מדינה פלשתינאית, בנסיגה עמוקה ביהודה ושומרון, בחלוקת ירושלים ובנסיגה מואדי ערה. מבחינה מדינית ליברמן קרוב יותר ל"קדימה" מאשר לליכוד.

אולם המצביעים שנתנו קולם לליברמן לא עשו זאת בשל עמדותיו המדיניות, אלא בשל קמפיין השנאה שלו כלפי הערבים. המצביעים לליברמן הם מימין לליכוד. לכן, קשה להאמין שליברמן יפעל בניגוד לרצון בוחריו. הוא לא יוכל להמליץ על ציפי לבני, אלא אך ורק על נתניהו.

             ד. מפלגה אבודה?

תנועת העבודה ההיסטורית התאפיינה באקטיביזם ציוני – רוב גדול בתוכה היה ניצי ולצדו מיעוט יוני, ובדרך סוציאל דמוקרטית של מדינת רווחה.

מפלגת העבודה נטשה את דרכה ההיסטורית. מפלגה שהקימה את ההתיישבות בגולן ובבקעה והובילה קו של פשרה טריטוריאלית שיש בה נכונות לוותר על אזורים מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, אך בריבונות ישראלית על שטחים שאינם מאוכלסים בפלשתינאים. בהסכם אוסלו עלתה מפלגת העבודה על מדרון חלקלק, ובוועידת קמפ-דיוויד אהוד ברק ריסק את האידאולוגיה של מפלגת העבודה ועקף משמאל את מרצ.

מבחינה חברתית כלכלית, בשני העשורים האחרונים מפלגת העבודה אימצה את הקו הקפיטליסטי התאצ'ריסטי. אמנם בצמרת הנוכחית של מפלגת העבודה יש עדנה לקו חברתי, אותו מובילים אישים כפרופ' ברוורמן, שלי יחימוביץ', עמיר פרץ, הרצוג ואחרים. אולם אהוד ברק מחייך בלעג על הדרך הזאת, ממרומי מגדלי אקירוב.

ירידתה של מפלגת העבודה למקום הרביעי בבחירות (ועד מבצע "עופרת יצוקה" שחיזק את ברק היא דישדשה בסקרים במספר מנדטים חד ספרתי), מחייבת אותה לחשבון נפש. ישראל זקוקה לתנועת העבודה. יש לקוות שחשבון הנפש של מפלגת העבודה, יחזיר אותה להיות תנועת העבודה. אם כך יהיה, היא תחזור למלא תפקיד מרכזי בפוליטיקה הישראלי. אם לא יקרה כך, היא תהיה בלתי רלוונטית.

            ה. מה יהיה?

גם אם פרס יטיל על ציפי לבני להרכיב את הממשלה, בזכות הישגה בבחירות, אני מעריך שראש הממשלה הבא של ישראל יהיה בנימין נתניהו. כל גוש הימין יתמוך בו. ליברמן לא יוכל לתמוך בציפי לבני. המחנה המכונה "מרכז שמאל" כולל את המפלגות הערביות שאינן יכולות להיות חלק מהקואליציה של לבני. לכן, אין לה סיכוי להרכיב ממשלה.

השאלה היא האם נתניהו יעמוד בראש ממשלת ימין, או בראש ממשלת אחדות.

            ו. בסיס לאחדות לאומית

האיום האיראני, המשבר הכלכלי, הצורך לשקם את מערכת החינוך והצורך לבחון ואולי לשנות את שיטת הממשל, מחייבים הקמת ממשלת אחדות לאומית. כדי שאכן תקום ממשלה כזאת, על מרכיביה להסכים מראש להניח בצד ולדחות בשנים אחדות את הסוגיות השנויות במחלוקת – התהליך המדיני עם הפלשתינאים ועם הסורים. והרי בלאו הכי, אין לנו פרטנר אמיתי לשלום.

 * "שישי בגולן"