הבלוג של אורי הייטנר

תקופת המאבק על הגולן היתה הקשה בחיינו. יותר מעצם החיים תחת גיליוטינה המונחת על צווארנו – קשה היתה האכזבה מהתדרדרותה הערכית והמוסרית של מדינת ישראל, שממשלותיה הניפו עלינו את גרזנן.

אולם התקופה הזאת היתה גם אחת התקופות היפות בחיי. ועד יישובי הגולן לא היה מקום עבודה ולא ארגון. הוא היה משפחה. המשפחה המורחבת היתה מאות הפעילים והמתנדבים. המשפחה הגרעינית היתה הצוות המרכזי. אחוזי תחושת שליחות עשינו לילות כימים, במסירות אין קץ, באמונה יוקדת בצדקת דרכנו, בתחושה שלא רק עתיד הגולן אלא עתיד העם והמדינה מוטלים על כתפינו ובאופטימיות שקשה להסבירה שבכוחנו הדל נשפיע על ההיסטוריה ונעצב אותה.

אחד מעמודי התווך של הצוות הזה היה צלצר. מהרגע בו קיבלתי את הידיעה על מותו ללא עת, תמונתו – תמונת האיש גדול המימדים, עם הקוקו הנצחי והעגיל באוזן, אינה משה מעיניי, וקולו הרם, עם עכבות המבטא הצרפתי – מאוזניי. והזיכרונות המשותפים מתקופת המאבק מציפים אותי.

איני זוכר מה היתה הגדרת תפקידו של צלצר, אם בכלל היתה כזאת. אך צלצר היה הקריאטיב של המאבק. הוא היה המנוע היצירתי, המפיק האגדי. לא פגשתי הרבה אנשים כל כך יצירתיים, כל כך מקוריים, בעלי חשיבה כל כך בלתי שגרתית, שוברת מוסכמות, חורגת ממסגרות. השמיים הם הגבול – זה הביטוי המסכם את דרך חשיבתו ואת פעלו.

"אם כל ההפגנות" בכיכר רבין, מסע הטרקטורים מגמלא לירושלים, שביתת הרעב בגמלא, עצרות הענק של תושבי הגולן – אנשים רבים היו שותפים לאירועים הללו, לפני ומאחורי הקלעים. צלצר היה אחד המרכזיים שבהם, והוא שנתן להם את הברק המקורי, את הארומה היצירתית. גולת הכותרת של תרומתו למאבק, לדעתי, היתה מיצג הגולן. המיצג הוא התגלמות הצלצריות – לחשוב בענק, לפנטז בלי לחשוש, לא לחשוב על מגבלות כספיות ואחרות, לעקור מהלקסיקון את המושג "אי אפשר", ולהוציא לפועל חלום במקצוענות, במצויינות, באיכות ללא פשרות. צלצר היה אמן, אסתטיקן, וגם המאבק היה בעבורו יצירת אמנות. הוא לא היה מוכן להתפשר על חובבנות ובינוניות במבצעי הוועד, ובכך תרומתו למאבק ולניצחון בו היתה אדירה.

צלצר, האיש שתמיד חשב בענק, מזוהה בעיקר עם המבצעים הגדולים, אך האמת היא שהוא היה קשור גם לפעולות הקטנות, היומיומיות, השגרתיות (עד כמה שאפשר בכלל להצמיד את המילה שיגרה לצלצר). וגם בפעולות הללו תביעת האצבע שלו היתה יצירתית וייחודית. צלצר היה מעודכן תמיד במילה האחרונה של הטכנולוגיה. אני זוכר פעולה שעשינו בראשית שנות ה-90, אם איני טועה היה זה מיצג הפגנתי לצד כינוס של מרכז מפלגת העבודה. צלצר הציע להעמיד מסך ברקו עם תמונות כלשהן. כשהוא הזכיר את המונח "ברקו" איש מאיתנו לא ידע על מה הוא מדבר. אף אחד לא שמע על ההמצאה הזאת. אך צלצר השיג את המקרן והמסך הנדירים, שהיו חלק מן הפעולה.

בשבועות תשנ"ד 1994 ערך קיבוץ אורטל את חגיגת הביכורים הקיבוצית בגני יהושע בת"א – כאירוע הפגנתי פתוח לקהל הרחב, שנועד להציג את יפי ההתיישבות בגולן וכחלק מפעולות המחאה והמאבק. את האירוע אירגן  וביצע הקיבוץ, בסיוע של הוועד. כאשר רק התחלנו לחשוב על אופי האירוע, סיפרתי על כך לצלצר, ושאלתי אותו אם יש לו איזה רעיון, מה ניתן לעשות. צלצר, כאילו רק חיכה לשאלה הזאת, שלף מיד תשובה: "צפלין ענק עם הכתובת 'שלום עם הגולן' ירחף לאורך האירוע מעל שמי ת"א, וניתן יהיה לראות אותו בכל קצוות העיר". "איך עושים את זה?" שאלתי. "את זה תשאיר לי". ואכן, בערב החג ובחג עצמו, הצפלין התעופף מעל גני יהושע וכל מי שהיה ברדיוס של קילומטרים רבים מהמקום, לא יכול היה שלא לראותו.

היכרותי עם צלצר החלה ב-1986, עת הייתי רכז תרבות צעיר של אורטל, וצלצר רכז תרבות ותיק ומנוסה של אל-רום. פגשתי תרבותניק אמיתי, מפיק אירועים מוכשר ואיש יצירתי ובלתי שגרתי. למדתי ממנו המון. הקשר נמשך גם בתפקידי הנוכחי, כמנהל המתנ"ס. צלצר היה דמות מרכזית בשנותיו הראשונות של המתנ"ס, ובמשך כשנה, בשלהי שנות ה-80, אף ניהל בפועל את המתנ"ס, כממלא מקום. הוא הגה רעיון, שבסופו של דבר לא יצא לפועל, להפוך את חאן אמיר (הסמוך לצומת ווסט) למבנה השלוחה הצפונית של המתנ"ס. הוא אהב את המתנ"ס, ואני אהבתי להיוועץ בו, בעיקר לקראת אירועים גדולים כמו יום העצמאות. תמיד טוב היה לשמוע ממנו עצה טובה והוא לא חסך בפירגון. היו בינינו גם מספר שיתופי פעולה, כמו עצרת באחמדיה לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים. אולם גולת הכותרת של עבודתנו המשותפת היתה בוועד יישובי הגולן.

עם הקוקו, העגיל והלבוש היפה, צלצר היה שונה מרובנו; נראה יותר כאחד מהברנז'ה התל-אביבית, אליה היה מחובר בקשרים מקצועיים וחבריים. אך הוא היה איש הגולן בכל ישותו, בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. צלצר היה ענק מבחינה פיזית, החושב בענק ועושה דברים ענקיים. צלצר הוא אבידה ענקית לקהילת הגולן.

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"