איך היה מסתיים מבצע "עופרת יצוקה", אילו נוהל בידי ממשלת ימין בראשות נתניהו? לכאורה, ניתן להעריך שהממשלה היתה ממשיכה את הלחץ, עד תבוסת האויב.
הערכתי שונה בתכלית. במקרה כזה, המבצע היה מלווה, מיומו הראשון בהפגנות סוערות נגד המבצע. התקשורת היתה מתגייסת נגדו. הכנסת היתה מתכנסת למושב חירום והאופוזיציה היתה מעלה הצעת אי אמון בממשלה. במוצ"ש השני של המבצע כיכר רבין היתה גולשת; למעלה ממאה אלף מפגינים היו ממלאים את הכיכר ואת הרחובות הסמוכים. הנואמים הראשיים בהפגנה היו אהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני. למישהו יש ספק בכך?
אין צורך להכביר מילים אודות השפעת האווירה הזאת על המוראל והמוטיבציה של האויב שהיה מגביר את הירי. תושבי הדרום היו סופגים עשרות טילים מידי יום, ובת"א היו מתקיימות הפגנות מידי יום. כל אותה אווירת סולידריות לאומית שאיפיינה את המבצע, לא היתה קיימת.
כדאי לחשוב על כך, לקראת הקמתה של הממשלה החדשה. על אף ההישג המפתיע של "קדימה" וציפי לבני והתוצאה המאכזבת של הליכוד ובנימין נתניהו, אין כמעט ספק שנתניהו יעמוד בראש הממשלה הבאה. השאלה היא בראש איזו ממשלה יעמוד – ממשלת ימין / חרדים או ממשלת אחדות לאומית.
לכאורה, ממשלת אחדות היא ממשלת שיתוק לאומי. למעשה, דווקא ממשלת ימין עם אופוזיציה חזקה של "קדימה" ו"העבודה" עלולה להיות ממשלת שיתוק.
לאופוזיציה תפקיד חשוב מאוד בדמוקרטיה, ובכל זאת – בשעה המיוחדת בה אנו נמצאים היום, האחריות מחייבת הקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, שמרכזה – ארבע המפלגות הבינוניות: הליכוד, "קדימה", "העבודה" ו"ישראל ביתנו". ממשלה כזאת, גם אם תהיה מסורבלת ותהליך גיבוש ההסכמות בתוכה לא יהיה פשוט, היא הממשלה הטובה ביותר לקבלת ההכרעות הקשות, באתגרים הקשים הניצבים לפתחנו.
במהלך הקדנציה הקרובה של הממשלה, עלולה איראן להפוך למעצמת גרעין אזורית, המאיימת על קיומה של ישראל. זהו אחד האיומים הקשים ביותר על המדינה מאז הקמתה. אם תכשלנה הדרכים הדיפלומטיות והסנקציות לא תשגנה את התוצאות המקוות, יתכן שכדי להסיר את האיום הזה, לא יהיה מנוס, בסופו של דבר, אלא לפעול בכוח. פעולה כזאת עלולה להביא לתגובה קשה וכואבת מצד איראן ושלוחותיה בלבנון ובעזה. פעולה כזאת עלולה גם להביא לפגיעה קשה במעמדה הבינלאומי של ישראל. אי אפשר לקבל הכרעה כזאת בידי ממשלה צרה. רק לממשלת אחדות רחבה, שישתתפו בה כל הגורמים המרכזיים בעם, תהיה לגיטימציה לקבל הכרעה היסטורית כזאת. השיקול הזה חייב לעמוד מעל לכל שיקול אחר.
העובדה שזו מערכת הבחירות השניה ברציפות שבה אין מפלגות גדולות ולמפלגת השלטון פחות מרבע מהמושבים בכנסת, אינה מאפשרת יציבות שלטונית ומחייבת שינוי בשיטת המשטר בישראל. ממשלה צרה, שקיומה יהיה תלוי במפלגות קטנות, לא תוכל לקבל החלטה כזאת. רק ממשלת אחדות רחבה תוכל להוביל שינוי ברוח זו. הצורך ביציבות שלטונית, מחייב את דחיית רעיון הרוטציה.
הקושי העיקרי בהקמתה של ממשלת אחדות לאומית, הוא חילוקי הדעות בין המפלגות בסוגיית התהליך המדיני עם הפלשתינאים ועם סוריה. כיוון שבלאו הכי אין לנו פרטנר לשלום, בוודאי לא בתנאים סבירים למדינת ישראל, ניתן לדחות בשנים אחדות את העיסוק בכך, ולהתמקד באתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל, ועליהם ניתן להגיע להסכמה בין המפלגות הציוניות.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
