אחת הרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית, היא אי היכולת של חלק מן הפוליטיקאים לכבד את הכרעת הבוחר. שמעון פרס התמודד על ראשות מפלגת העבודה, ומשהפסיד פרש וחבר ל"קדימה" כשהוא סוחב אחריו את דליה איציק שכשלה בבחירות המקדימות במפלגתה. יוסי ביילין ויעל דיין, שלאורך שנים רבות הסבירו מדוע אין תכלית במפלגות כמרצ, והשמאל כולו צריך לפעול במפלגת העבודה כדי להיות רלוונטי ולהשפיע, הפסידו בפריימריס ולמחרת פרשו ממפלגתם וחברו למרצ. וכך כעת חותרת זהבה גלאון להדיח את חיים אורון – ג'ומס מחברותו בכנסת, כדי שהיא תכנס תחתיו.
זהבה גלאון התמודדה על ראשות מפלגתה והגיעה למקום השלישי. היא התמודדה על המקום השני ברשימה והפסידה לאילן גילאון. אמנם היא ויתרה על המקום השלישי לטובת ניצן הורוביץ, אך היה זה מרצונה, מתוך תמיכה מלאה במהלך שהוביל ג'ומס – הקמת "מרצ החדשה" ומתוך ביטחון בהצלחתו. מאין עזות המצח שבתביעתה (או כפי שהיא מכנה את תביעתה – רצונם של "מאות חברי" בלה בלה בלה) להתפטרותו של ג'ומס?
ניתן להבין דרישה להתפטרותו מתפקיד היו"ר. הוא עמד בראש המערכת שכשלה ויש מקום לצפות ממנו להסקת מסקנות אישיות מהכישלון. קל וחומר, כאשר הוא הוביל מהלך שנועד להפוך את מרצ לרשימה דו ספרתית שתהיה המפלגה השלישית בגודלה, והתוצאות היו כה קשות למרצ.
אבל להתפטר מהכנסת כדי לספק את תאוות הכיסא של זהבה גלאון? למה מי מת?
הרי אם מדובר על אחריות לכישלון, אין מי שתרם יותר מזהבה גלאון, הקיצונית והצעקנית, לכך שמרצ היתה למפלגה פנאטית ובלתי נסבלת, ולפיכך לשולית, קיקיונית, לא רלוונטית וחסרת השפעה.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
