הבלוג של אורי הייטנר

פרופ' דניאל פרידמן נכנס לתפקידו כשר המשפטים כשעמו אג'נדה ראויה וחיונית לחברה הישראלית – צמצום המשפטיזם של השיח הציבורי בישראל, צמצום האקטיביזם השיפוטי וההתערבות של בית המשפט העליון בנושאים פוליטיים והעצמת מעמדן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כדי ליצור איזון מחודש בין הרשויות ופתיחות של בית המשפט העליון לדעות החורגות מהקו האחיד שהנהג השופט ברק, ולבעלי דעות כאלו, כמו פרופ' רות גביזון.

פרידמן לא הצליח לקדם רפורמה מקפת, אלא רק אי אלו תיקונים, לכל היותר. מה הסיבה לכישלון הזה?

הסיבה הראשונה היא הדה-לגיטימציה שנעשתה לו מיד עם כניסתו לתפקיד. פרידמן הוא משפטן דגול, מוערך בעולם כולו, חתן פרס ישראל למשפט. ובשל עמדותיו, שופטים בדימוס והתקשורת ברובה המכריע יצרו לו דה-לגיטימציה. הביטוי הבוטה ביותר לכך היה הצהרתו החמורה של השופט חשין ש"מי שיניף את ידו על בית המשפט, אני אגדע את ידו".

הסיבה השניה היא מזגו של פרידמן, סגנונו ונטייתו להיכנס לקטטות. איני מבין למה ניסיון להביא לרפורמות חייב להתלוות בהכפשות והשמצות ובפגיעה בבית המשפט ובכבוד השופטים ונשיאת ביהמ"ש. אך כך נהג פרידמן.

הסיבה השלישית היא המרכזית. פרידמן מיצב עצמו כבן בריתם של מושחתים. מי שרוצה להביא לשינוי במערכת החוק והמשפט, חייב לגשת למשימה זאת בידיים נקיות, ללא רבב, ובתחושה ציבורית שידיו נקיות. איש אינו מטיל ספק בניקיון כפיו האישי של פרידמן, אך עמדותיו בסוגיות השחיתות, התייצבותו לצד חיים רמון לפני ובמיוחד אחרי הרשעתו בדין, והעובדה שהוא מונה בידי אהוד אולמרט ומכהן תחתיו ומטעמו, יצרו תחושה קשה מאוד כלפיו, ומיצבו אותו – לא כמי שרוצה לתקן פגמים בשלטון החוק, אלא כלוחם בשלטון החוק.

יש קשר בין משפטיזם לבין שחיתות. המשפטיזציה והפליליזציה של מדינת  ישראל, שבה כל כשל ניהולי הוא נושא משפטי, כיון ש"הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט", וחברי כנסת רצים לעתור לבג"ץ במקום לבצע את תפקידם, יצרה נורמה שכל מה שאינו פלילי – כשר, כל מי שיצא זכאי מחמת הספק – צדיק, ואפילו מי שהורשע בפלילים ובית המשפט החליט להסיר ממנו את הקלון (איזה עיוות, למה בית המשפט עוסק בסוגיית הקלון?) יכול למחרת להיות המשנה לראש הממשלה.

במקום לצאת נגד המשפטיזם הזאת ולהחזיר את החברה הישראלית לשיח של נורמות, של אתיקה, של ערכים – דווקא באמצעות העמקת הענישה הציבורית של מי שחרג מהנורמות, התייצב פרידמן לצד מושחתים, נתן להם גיבוי ויצא נגד שלטון החוק - נגד המשטרה, הפרקליטות וכו'. בכך, מקום להלחם בשחיתות, הוא חיזק את השחיתות.

ובכלל, מי שמונה לתפקיד שר המשפטים בידי חשוד סדרתי, המחזיק דובר מיוחד להשמצת המשטרה והפרקליטות, והוא נותן לו גיבוי גורף, אינו אדם המסוגל להוביל רפורמה מקיפה במערכת המשפט.

והנה, אנו עומדים על סף הקמת ממשלה חדשה, ומסתבר שדניאל פרידמן שוב עומד להיכנס לתפקידו, ושוב – על פי דרישה של חשוד סדרתי אחר, התוקף את מוסדות אכיפת החוק על ביצוע תפקידם, למנותו.

וכך, פרידמן של אולמרט יהפוך באחת לפרידמן של ליברמן. אין זה ראוי בחברה מתוקנת. מצב שבו חשוד בפלילים ימנה את שר המשפטים והשר לביטחון פנים של ישראל, הוא מצב אבסורדי, שאסור שיקרה. כל עוד מתנהלות החקירות נגד ליברמן, אסור לאפשר לו להיות מעורב בדרך כלשהי בבחירת השרים בשני משרדים אלה.

נתניהו ניסה, בצדק, להקים ממשלת אחדות לאומית. ניסיונו לא עלה יפה, בשל התנגדות הפרטנרים לממשלה כזו. במציאות זו, תלותו של ראש הממשלה המיועד בליברמן גדולה. שהרי בלי ליברמן אין לו ממשלה. אף על פי כן, את הקו האדום הזה, אסור לו לחצות. אם יתחיל את כהונתו בכניעה לקפריזות ותביעות אבוסרדיות של שותפיו הקואליציוניים, תהיה זו הפגנת חולשה שתחליש אותו מאוד, תאושש את תחושת "הלחיץ" ו"המזיע" ותקשה עליו למשול ולהנהיג את ישראל. גם אין כל טעם בכניעה כזאת – הרי ליברמן רוצה לצרף את "ישראל ביתנו" לממשלה לא פחות משנתניהו רוצה בכך, ולכן אל לו להילחץ.

אין דבר שזרז את נפילת נתניהו בתום הקדנציה הקודמת שלו, יותר מפרשת בר-און. אז ניסה אריה דרעי, נאשם בפלילים, כולל העבירה החמורה של שוחד, לקבוע מי יעמוד בראש התביעה במדינת ישראל, ולמנות לתפקיד את רוני בר און. כניעתו של נתניהו לדרעי, בפרשה זו, זרזה מאוד את נפילתו.

יש הבדלים בין פרשת בר-און לבין רצונו של ליברמן למנות את שרי המשפטים וביטחון הפנים, אך העיקרון הוא אותו עיקרון – התערבות של חשוד / נאשם בפלילים במינויים בכירים במערכת אכיפת החוק. את הקו האדום הזה אסור לנתניהו לחצות.

* הפורטל לצדק חברתי bsh