הבלוג של אורי הייטנר

מה כל כך בער להם, למאוריטנים? הם לא יכלו להתאפק עוד שבועיים שלושה? אך, איזה מטעמים ניתן היה לעשות, אילו החליטה מאוריטניה לנתק את היחסים עם ישראל ולגרש בתוך 48 שעות את עובדי השגרירות הישראלית, יום לאחר השבעתו של נתניהו לראשות הממשלה? אך, אם ונצואלה היתה מנתקת את היחסים עם ישראל כאשר שר החוץ הישראלי הוא אביגדור ליברמן, איזו חגיגה היתה כאן.

אך לא, הם לא יכלו להתאפק. היחסים נותקו כאשר ממשלת קדימה – העבודה בשלטון, כאשר אולמרט ראש הממשלה, לבני שרת החוץ, ברק שר הביטחון. אפילו את התענוג הזה, להאשים את ממשלת הימין הקיצוני הצרה צרורה הזאת בכך שבמדיניותם הרת האסון הם גרמו לבידוד ישראל, לקחו צ'אבס והמאוריטנים.

מסתבר שהמציאות אינה מתחלקת לשחור ולבן, טובים ורעים. לא, זה לא כל כך פשוט. הסיסמאות הפשטניות אינן תואמות את המציאות המורכבת.

הנה, המנצחת ציפי לבני לא הצטרפה לממשלה כיוון שנתניהו סרב להישבע אמונים לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". בכך הוא מפגין סרבנות מדינית. איך הוא יביא לשלום?

אבל ציפי לבני היתה שרת החוץ בשלוש השנים האחרונות ואהוד אולמרט היה ראש הממשלה בשלוש השנים הללו, והם דווקא היו גם היו מחוייבים לרעיון הזה, ובאובססיה חסרת עכבות ומעצורים ניסו לקדם אותו בכל דרך. למה הם לא הביאו לשלום? למה דרכם לא צלחה? למה אדון כמעט לא הצליח להגיע עם אבו מאזן להסכם קבע? למה גברת כבר לא חתמה עם אבו עלא?

כיוון שהמציאות אינה פשוטה כמו הסיסמאות הפשטניות. כי אבו מאזן אמנם מסכים לשתי מדינות, אך לא לשתי מדינות לשני עמים. אין הוא מוכן לקבל מדינה יהודית בא"י, ולכן הוא מתעקש על טענת "זכות" השיבה, שמטרתה – ביטול המדינה היהודית.

המציאות לא כל כך פשוטה, לכן הממשלה היונית ביותר שהיתה לנו, לא הצליחה לקדם כהוא זה את השלום. לכן, ממשלות ההתנתקות, ההודנה והתהדיה לא הפסיקו את ירי הטילים, ושנות ההבלגה הארוכות רק הסלימו את הירי. וכאשר ישראל סוף סוף התגוננה, ויצאה למבצע "עופ יצו" (חצי מבצע "עופרת יצוקה", שנקטע באמצע ולכן לא השיג את התוצאות), יצאו כל השדים האנטישמיים באירופה, בדרום אמריקה ובמזרח התיכון מהבקבוק, וניתוק היחסים עם ישראל הוא רק ביטוי אחד לכך.

המציאות בה אנו חיים אינה מתיישבת עם הסיסמאות הפשטניות. קשה לקבל זאת, אך אחרי 61 שנות עצמאות, מדינת ישראל לא סיימה את מלחמת העצמאות שלה, מול סביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה. הסכסוך הישראלי ערבי אינו פתיר בעתיד הנראה לעין. את הסכסוך יש לנהל בתבונה – למצוא את הדרך להבטיח את האינטרס הלאומי הישראלי ואת ביטחון המדינה ואזרחיה, תוך צמצום מכסימלי של השליטה על הפלשתינאים, תוך ניסיון להימנע מהסלמה ביטחונית מיותרת, תוך המשך הידברות עם האויב ככל שהדבר ניתן, תוך הימנעות מהתגרות והתרסה כלפי העולם. אבל בפיכחון, בלי אשליות שלום חסרות שחר, בלי ויתורים מפליגים ששום דבר טוב לא יצא מהם ולא ייצא מהם. 

עלינו להבין שלא צפוי שלום בדורנו. זה לא נעים, אך גם לא נורא. עובדה, אף פעם לא ביקשנו ואף פעם לא קיבלנו מהערבים רשות לבנות את הארץ, להעלות עולים, להקים מדינה ולקיימה, ובכל זאת, עשינו זאת בהצלחה בלתי מבוטלת, חרף מלחמתם בנו. וגם היום, אנו יכולים, על אפם ועל חמתם, לבנות כאן מדינה למופת, חברה צודקת, כלכלה חסונה, מערכות חינוך, מדע ותרבות מתקדמות ומשובחות. אם נפסיק להשחית את כוחותינו ומרצנו במרוץ עקר אחרי שלום אך שווא ונפנה אותם למטרות האמיתיות, נוכל להשיג אותן.

"ידיעות הקיבוץ" *