הבלוג של אורי הייטנר

במאמרי "כך הגענו עד פת לחם" ("סדר יום" – 3.4.09) טענתי שהקיבוץ הוא החברה היחידה שהצליחה להתמודד עם מחלת העוני. ברצוני להרחיב בנקודה זו.

שני פסוקים בפרק ט"ו בספר דברים מתייחסים לעוני, ומעבירים מסרים הפוכים בתכלית. "לא יחדל אביון מקרב הארץ", נכתב בפס' י"א. שבעה פסוקים קודם לכן, בפס' ד', נאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון".

לפני שנים אחדות, התעמתתי עם הרב יוסף ליפשיץ מעל דפי כתב העת "תכלת" וברב שיח בירושלים, בסוגיית העמדה החברתית כלכלית של היהדות. הרב ליפשיץ, שטען כי תפיסת היהדות היא קפיטליסטית – שמרנית, התבסס במידה רבה על הפסוק "לא יחדל אביון מקרב הארץ". פסוק זה מעיד על הריאליות של התורה, המכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו.

כיצד ניתן לפרש את הסתירה? "אפס כי לא יהיה בך אביון" הוא האידאל היהודי. כל אידאל הוא, במידת מה, אוטופיה. הפרוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקידמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציואקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידאל היהודי.

"לא יחדל אביון מקרב הארץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פרוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.

לא בכדי, שני הפסוקים הללו מצויים בתוך פרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידאל.

מאז ימי התורה ועד ימינו, מנסה האנושות להתמודד עם בעיית העוני. המשטרים שניסו לבער את העוני ולכפות שוויון מוחלט על אזרחי המדינה, היו בין המשטרים החשוכים ביותר בהיסטוריה, כולל משטרים שרצחו מיליוני אזרחים. שוויון בלי חופש הוא חסר ערך והניסיון לכפות שוויון בכוח מוביל לאסון. כמובן שהניסיונות הללו לא קידמו את השוויון ולא בערו את העוני.

מדינת הרווחה הסוציאל דמוקרטית ויתרה מראש על הניסיון לבער את העוני. יומרותיה היו נמוכות הרבה יותר – לצמצם את הפערים ולהבטיח מינימום של רווחה לכל. בכך היא הצליחה, אך את העוני היא לא חיסלה. גם במדינת הרווחה היו עושר ולצדו עוני. בשלושת העשורים האחרונים נסוגה מדינת הרווחה באירופה ובמיוחד בישראל. אני מאמין שמשבר הקפיטליזם מבשר את תחייתה. אבל את העוני היא לא תחסל, כפי שלא חיסלה בימי תפארתה, בשנות ה-50 עד שנות ה-70 של המאה שעברה.

הקיבוץ הצליח במקום שכשלו הקומוניזם הפוליטי ומדינת הרווחה. הקיבוץ הצליח ליצור חברה נטולת עוני. מה הסיבה להצלחה הזאת?

הסיבה לכך היא היות הקיבוץ חברה קטנה וולונטרית. רק קהילה שחבריה בחרו לחיות בה וקיבלו עליהם מרצונם החופשי את אורח החיים השיתופי יכלה להיות חברה ללא מעמדות, ללא פערים וללא עוני. חברה כזאת יכולה להתקיים על בסיס של חברות והיכרות, ולכן אין היא יכולה להתקיים, אלא בקהילה אינטימית. לכן, האידאל הוא קיומם של יותר ויותר קהילות שיתופיות – כפריות ועירוניות, בתוך מדינת רווחה.

השיטה הקיבוצית הצליחה ליצור חברה נטולת עוני בזכות ההפרדה בין תרומה לתמורה. מצב שבו החברים תורמים לפי יכולתם, לא על מנת ליהנות באופן אישי ומשפחתי מפרי מאמציהם, אלא כדי להתחלק באופן שוויוני בין כל השותפים, היא בהכרח חברה נטולת פערים ועוני. טול את העיקרון הזה – ובתוך זמן קצר יהיה הקיבוץ לחברת פערים, שיש בה עשירים ועניים. זאת המציאות בקיבוצים המופרטים.

שגיאות רבות נעשו בקיבוצים לאורך השנים. מרכיבים שונים בשיטה הקיבוצית התאימו לעבר ואינם מתאימים עוד היום. אני מאמין בקיבוץ משתנה ומתחדש באופן תדיר. לא יתכן שמה שהתאים לקיבוץ לפני 20 שנה יתאים לקיבוץ היום, כפי שמה שמתאים לקיבוץ היום לא יתאים לקיבוץ בעוד 20 שנה.

אולם יש לקיבוץ עיקרון מכונן אחד, שהוא מותר הקיבוץ מהחברה הסובבת, הוא הייחוד של הקיבוץ, הוא המאפשר הגשמתם של ערכי היסוד שלו ולכן ראוי לשמור עליו מכל משמר – ההפרדה בין תרומה לתמורה. ההפרדה בין תרומה לתמורה היא קו פרשת המים בין קיבוץ, למה שאינו קיבוץ.

* "הקיבוץ"