הבלוג של אורי הייטנר

בתקופת נעוריי, היתה אופנה מקובלת מאוד בקרב הבנות, לתלות בחדריהן דף דמוי קלף, ועליו שיר או הגיג. היו כמה טקסטים פופולאריים במיוחד, אבל הפופולארי ביותר, ללא ספק, היה שירו של נתן יונתן "כמו בלדה".

אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת, אלך אל המדבר ושם אלמד לכאוב. ואם שירים אהבת, רק שכתובים באבן - בין הכפים אגור ובסלעים אכתוב. ואז כשנתכסה עם החולות בחושך וספר הדברים בחושך יתכסה, תגידי לי מילים יפות מבכי ואושר; הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה.

אין הפופולאריות של השיר צריכה להפתיע. שיר אהבה מקסים; שיר של אהבה ללא גבול, של מסירות ללא גבול. האוהב יודע מה אוהבת אהובתו ומוכן לעשות הכל למענה. הוא ילך אל המדבר וילמד לכאוב, אם מה שהיא אוהבת הוא זר קוצים כואב. אם מה שהיא אוהבת הוא שירים הכתובים באבן, הוא יעזוב את הציווליזציה, ישב בין הכפים ויכתוב על אבן, בסלעים. במסירותו, הוא יוכיח את אהבתו העזה, עד שאהובתו תשכנע... "הוא כנראה אהב אותי".

****

"אהב"?! בלשון עבר?! למה?

ומה פירוש "נתכסה עם החולות"?

שאלות המפנות אותו לחפש פירוש אחר לשיר.

האסוציאציה ל"נתכסה עם החולות" היא לקבורה, מה שמסביר את האמירה בלשון עבר "אהב".

דומני, שכדי להבין את השיר, ראוי להעמיק בביוגרפיה של נתן יונתן ובשיריו האחרים.

נתן יונתן לחם במלחמת העצמאות וראה במות טובי חבריו. את השיר "אל הנירים האפורים" הוא כתב אחרי מלחמת העצמאות: "סיפרתי לה על חיילים אשר הלכו למלחמה / ועל אחד אשר נפל קרוב קרוב לאדמה / סיפרתי לה על ידידי על היקר מכל רעיי / אשר נפל בשדה הקרב ולא ישוב לעד אליי".

מאז, כל חייו, כחיי כל בני דורו, התנהלו בצל המלחמה, בין המלחמות, כלוחמים שאיבדו את חבריהם ואח"כ כהורים שבניהם הלכו למלחמה, ואח"כ כסבים שבניהם הלכו למלחמה. כל חייהם התנהלו בצל המלחמה על הארץ, המלחמה על קיום המדינה, המלחמה העוברת מדור לדור וגם היום סופה אינו נראה באופק.

רבים משיריו של נתן יונתן עוסקים במוות במלחמה. רבים משיריו עוסקים בארץ, באהבת הארץ, באהבת הארץ התובעת מאיתנו את המחיר הכואב ביותר. "ארץ שיושביה היא אוכלת / וזבת חלב ודבש ותכלת / לפעמים גם היא עצמה גוזלת / את כבשת הרש // ארץ שמתקו לה רגביה / ומלוחים כבכי כל חופיה / שנתנו לה אוהביה / כל אשר יכלו לתת" ("שיר ארץ").

בספרו "שירים על אדמה ומים" (שזכיתי, ויש לי אותו עם הקדשה אישית בכתב ידו של נתן יונתן, מערב עם המשורר באורטל ב-24.1.97), השער הראשון נקרא "מילים על אדמה", ובו מספר שירים, חלקם פונים בגוף שני אל האדמה, במעין שיחה עמה. השיר "מילים על אהבה" הוא בן 20 שורות, כל שורה בת שלוש מילים, לפי סדר הא"ב (למעט האותיות זי"ן ונו"ן). ניתן להבחין בדיסוננס בין האהבה לארץ לבין הצער, הכאב, הכעס. ראוי להתעכב ולהעמיק בכל מילה בשיר, המלא בסימבולים, ובזיקה בין המילים בכל שורה, אך לא ארחיב, אלא אסתפק בהצגת השיר (שבעיניי הוא אחד המקסימים בשיריו של יונתן): "אונך אלונך אבניך / בשרך בארך בגידותיך / גלותך גאולתך גבולותיך / דמך דמעתך דמדומיך / היכלך הד-קולך הרריך / ודיות-תוגתך וידוייך. / חנך חרונך חלומיך / טומאתך טוהרך טלליך / ימך יומיומך יתומיך / כאבך כלימתך כלולותיך / לחמך לענך לילותיך / מלכותך מנחתך מועדיך / סודך סרפדך סיגופיך / עפרך עריתך עפריך / פראותך פריחתך פעמוניך / צילך צאלך צילצוליך / קמתך קומתך קנאותיך / רישך רשעתך רחמיך / שבותך שבועתך שילומיך / תפארתך תומתך תהומיך". אל האלונים, שבפתח השיר, עוד נגיע.

שיר אחר על אדמת הארץ, שעשוי להוות סימן דרך במסע בעקבות "כמו בלדה" הוא "מצבה": "בבית העלמין הישן ראיתי אבן / מצבה: שם האיכר. האם. ושם האב / עלה בתרמילו ובמקלו לארץ / אבותיו בשנת תרנ"ו. / בא לחונן את עפרה. / חרש, זרע, קצר ברון / עד שכרע ומת ושב לעפרו / והסופדים בכו אחריו / בנסוע הארון. // עכשיו כבר עפרה חונן אותו / ואיזו רוח לפעמית / מן הדרום / את עפרו חוננת". תרנ"ו היא 1896. אותו איכר שעלה לחונן את עפר הארץ עד "שכרע ומת ושב לעפרו", החל את המסע האינסופי, הסיפור על אהבה ומוות, בינינו לבין א"י. ומהי אותה הרוח הלפעמית שבאה עכשיו מן הדרום וחוננת את עפרו? האם יש קשר בינה לבין חולות המדבר בהן נתכסה, ב"כמו בלדה"?

****

ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, נפל בנו של נתן יונתן, ליאור, מפקד מחלקת טנקים, בגיזרה הצפונית של תעלת סואץ. שירים רבים כתב נתן לזכר בנו. "רוח נוראה נשבה בשבת ההיא וענני / חול כיסו את השמים. באוויר התערבלו / בשורות עשנות של מלחמה ובשעה הרביעית / בהיות החושך על הארץ צעק בי הלב צעקת - / אימים כאילו מטח–אש בחזה והיום אני יודע / שאותו רגע רעמה האש והנער נפל שותת דם / על סיפון הטנק שלו ושעונו עמד מלכת. / השעה היתה ותישאר לעולמים השישי באוקטובר / ארבע ועשר דקות אחר הצהרים. מאז גם בשעון / המתכת שלי קפא הזמן. יופיו, עצבותו, עלומיו / שיר השירים שלי, גאוות חיי / וכלימתם" ("השישי באוקטובר 1973").

ובשיר "תמיד אוקטובר": "תמיד אוקטובר, שתיקת קוצים ואנשים / ואימת הלילה השישי / כשהשתתק השעון וחשכו הרואות / והלב חדל והטל אכל את הברזל / והברזל אכל את הדם / והאלחוט חתם מילים אחרונות בקול צרוד / פותח באש / ואחרי האש רעש ואחרי הרעש קול דממה דקה וחול / ומאז מחכים בחגור מלא בחלון קיץ אחר / ואוקטובר ששוכח אותם אחרי הקציר / ואוקטובר שזוכר". ושוב, החולות. ושוב, הקוצים. והאנשים.

והאלונים. אמנון, חבר של ליאור, נפל אף הוא במלחמה. לזכרם כתב נתן יונתן את השיר "שני אלונים": פעם על גדות הואדי / שני אלונים בסלע / שני אלונים ידעתי / שם במורד הואדי. // את האחד הרעם / פעם היכה צמרת / גזע אחיו קרוע / באו בו אש ורוח // קיץ שילח שיניים / מי-הגשמים הולכים הם / עוד הם עומדים השנים, / שני אלונים אחים הם. // תם הסיפור איננו. / מי כאלון יתננו. / שני אלונים ידעתי / שם במורד הואדי".

****

מעקב אחרי הביוגרפיה של המשורר והעמקה בשיריו (שרק קמצוץ שבקמצוץ מהם הבאתי כאן) מבארת לנו את משמעות השיר "כמו בלדה". מדובר בשיר אהבה למולדת. נתן יונתן מספר בשיר על אהבת בנו, ליאור, לארץ.

באהבתו הוא הלך למדבר, ושם למד לכאוב. באהבתו הוא גר בכפים וכתב בסלע. הוא אהב את הארץ כדי לחיות בה ולמענה, אך הוא היה נכון למות למענה. וכאשר הוא התכסה עם החולות בחושך, הוא הוכיח לארץ, אותה "ארץ שיושביה היא אוכלת", את אהבתו. "הוא כנראה אהב אותי, האיש הזה".

****

בדיוק שנה לאחר המלחמה, יצא לאור ספרו של נתן יונתן "שירים". השער הראשון בספר נקרא "ליאור". בעמודו הראשון, תמונה של ליאור. "לזכרו האמיץ והיפה של ליאור, לעילוי נשמתו הטהורה, מוקדש ספר השירים", כתב נתן יונתן.

השיר הראשון בספר הוא "כמו בלדה".

לפני שבועות אחדים מלאו חמש שנים למותו של נתן יונתן.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל, "עיין ערך שירה", "חדשות בן עזר"