הבלוג של אורי הייטנר

אמי רחל  ז"ל היתה ניצולת שואה. ואני אפילו לא ידעתי.

ידעתי שאמי נולדה בפולין ב-1936. ידעתי שהיא עלתה לישראל ב-1949. כמובן שידעתי על השואה, כמובן שידעתי מה היה בפולין בין שנת הולדתה לשנת עלייתה. ולא קישרתי.

אמי מעולם לא דיברה ולא סיפרה על השנים ההן. אף מילה.

אמי לא היתה שתקנית. היא דיברה וסיפרה. היא ידעה לספר, ועוד איך. והיו לה הרבה סיפורים אוטוביוגרפיים. היא סיפרה על נעוריה. היא סיפרה את סיפוריה כעולה חדשה שהתיישבה עם משפחתה בבית ערבי באזור – לשעבר הכפר יעזור. היא סיפרה על החצר שבו גדלה באזור – סיפורי נעורים, סיפורים על אחיה משה, על בן דודה יוסי. סיפורים מהסמינר למורות, משירותה כמורה חיילת במושבי העולים בנגב, על התיישבותה עם אבי בנגב, סיפורים מעבודתה כמורה בבתי הספר בהם לימדה בר"ג. כילד, יכולתי לדקלם על פה את הביוגרפיה שלה, שזורה בסיפורים ובאנקדוטות. ואפילו לא שמתי לב לכך שבעצם זו ביוגרפיה שמתחילה בגיל 13. המידע המוקדם ביותר ששמעתי ממנה, היה על מחלת הים שפקדה אותה באוניה, בדרכה לישראל. כל התקופה שקדמה לעלייתה ארצה היתה חור שחור בעבורי.

הייתי ילד סקרן מאוד, תולעת ספרים, בלעתי ספרי היסטוריה לרוב, כולל ספרים רבים על השואה. ואף פעם לא התעניינתי בסיפור ילדותה של אמי. אפילו לא הרגשתי חסך.

על ילדותו של אבי יוסף, יבל"א, ידעתי. ידעתי היכן הוא היה בשואה ומה עבר עליו. ידעתי על אחיו שנספה. ידעתי על טרנססיסטריה – מחנה הריכוז אליו הוא גורש עם משפחתו ועם כל יהודי עיירתו. אבי הוא אדם הרבה יותר סגור מאמי. מדבר פחות, מספר פחות, אינו מנדב מידע. אך כששאלנו הוא ענה וסיפר. ואת סיפורו הכרנו. את אמא אפילו לא שאלנו.

השואה לא היתה טאבו בביתנו. אמי דיברה על השואה – במובן הכללי, ההיסטורי. שוחחנו על השואה. קראנו ספרים על השואה ושוחחנו עליהם. אבל לא על סיפורה. זו לא היתה שתיקה מעיקה. זאת היתה הדחקה. הדחקה כל כך עמוקה, עד שאנו, ילדיה, ינקנו אותה, כנראה, עם חלבה. הדחקה שנטמעה בנו והיתה חלק מאיתנו.

פעם, כשהייתי בכיתה ז' או ח', למדתי מאמר באנגלית על סמרקאנד שבאוזבקיסטן. אמי אמרה, כדרך אגב, שהיא היתה שם במלחמה. לא בשואה, "במלחמה". מה עשית שם? שאלתי אותה. הרי ידעתי שהיא מפולין. היא השיבה בלאקוניות שאביה שרת בצבא האדום ובאותה תקופה הם היו שם. העובדה שאני זוכר שיחה אקראית קצרה זאת אחרי למעלה משלושים שנה, ואף זוכר היכן התקיימה, היכן אמי ישבה ואני עמדתי לידה, מעידה על כך שבאיזשהו מקום, בתת המודע, הדברים האלה שרטו בי שריטה משמעותית. אולם באותו רגע הם לא עוררו בי סקרנות מיוחדת. היא השיבה, ובזה נגמר העניין.     

****

לפני 21 שנים, אמי נפטרה ממחלת הסרטן. אנו, ילדיה, היינו קרובים אליה מאוד, הכרנו אותה היטב. או, כך לפחות חשבנו. אך את החלק המשמעותי כל כך בסיפור חייה, לא הכרנו.

אחרי מותה ערכנו חוברת לזכרה. רק אז התחלנו להשלים את הפאזל, בראיונות עם אחיה ועם דודתה.

מתוך החוברת: "ביוני 1941 הופצצה רובנו [עיר הולדתה]. כל העיר בערה, ולא נותרה ברירה, אלא לברוח. הבורחים התחבאו בבית קברות בסביבת המקום, אולם אוקראיני שגר בסביבה סימן בעזרת מראה למטוסים הגרמניים, ואלה הפציצו את מקום המסתור. גם משם נאלצו לברוח.

המשפחה ברחה לרוסיה, אך להיכן שהגיעה – המלחמה רדפה אחריה. לאחר מסע של כ-300 ק"מ הם הגיעו לג'טומר שברוסיה ונכנסו לכפר בסביבה. הם שיחדו מישהו שייקח אותם לתחנת רכבת. האיש לקח את הכסף, אך נטש אותם באמצע הדרך. בכוחות אחרונים הצליחו להגיע לתחנת הרכבת, שהמתה פליטים. בתחנת הרכבת הלכו המבוגרים, מלבד מינה, אמה של רחל, שנשארה עם הילדים, לעשות עבודה כלשהי, תמורתה מישהו הבטיח להם לחם. בזמן זה הופצצה תחנת הרכבת. מינה והילדים ברחו מהמקום. לאחר חיפושים התאחדה המשפחה ונסעה ברכבת לקייב.

כך נמשכו נדודיהם ברוסיה. במקומות אחדים שהו לילה אחד ובאחרים שבועות אחדים, אך לכל מקום התקרבו הגרמנים והמשפחה נאלצה לברוח הלאה. כך נמשך הדבר במשך חודשים אחדים, עד שהגיעו לסמרקאנד שבאוזבקיסטן, שם חיו מסוף 1941 עד תום המלחמה. מזג האוויר בסמרקאנד היה קשה מאוד – בקיץ היה חום לוהט ובחורף היה שלג וקור עז. מאות ילדים חלו ומתו במגיפות המוניות. רחל חלתה במאלאריה ובדלקת ריאות. היא הפסיקה ללכת ולדבר, אך הצליחה להתאושש.

בסמרקאנד נלקחו הגברים לצבא האדום, וביניהם יצחק, אבא של רחל. אמה ודודתה עבדו בגידול טבק ועסקו במסחר בשוק השחור. את הילדים – רחל ומשה – שלחו לבית יתומים, מרחק 40 ק"מ מהם. אחת לשבוע, אחת משתיהן ביקרה את הילדים ומאוחר יותר, עברו לגור קרוב אליהם.

ב-45' שוחרר יצחק מהצבא, ומשפחתה של רחל הטלטלה, בדרך לא דרך, ברכבות משא, דרך סיביר – בחזרה לפולין. הם הצטרפו ל'קיבוץ' של השומר הצעיר, ואח"כ נמסרו הילדים למוסד דתי של 'אגודת ישראל'. עם המוסד עברו רחל ומשה לצ'כוסלובקיה ואח"כ לגרמניה, שם נמצאו על ידי המשפחה, והצטרפו אליה למחנה פליטים אחר ושהו בו עד סוף 1948. בסוף 1948 החלה המשפחה את דרכה לישראל. במשך שבועות אחדים חיו בתנאים קשים בצרפת, עד שעלו לישראל בספינה 'עצמאות' ב-1949".

****

לא אחת, קראתי ושמעתי על ניצולי שואה שבחרו בהדחקה ובשתיקה, ושפתחו את סגור ליבם רק באוזני נכדיהם, בעבודות השורשים או לקראת מסעם לפולין. אמי לא זכתה בחייה לנכדים ונכדיה לא זכו להכיר את סבתם.

לפני חודשים אחדים, נסעו בני הבכור ואחייניתי הבכורה עם אבי לטיול שורשים ברומניה, לרגל בר ובת המצווה שלהם, שנתיים אחרי שאחיי ואני נסענו עמו לטיול כזה. גולת הכותרת של טיולם היה הביקור ברדאוץ, עיירת הולדתו. אבי לקח אותם לתחנת הרכבת, וסיפר את סיפור גרושם למחנה. הוא הראה להם את הבית בו התגוררו לאחר חזרתם, ועד עלייתו ארצה בספינת מעפילים ב-1947.

* הפורטל לצדק חברתי bsh, "חדשות בן עזר", "אומדיה"