הבלוג של אורי הייטנר

הכחשת השואה אינה רק הטענה שלא היו תאי גזים ולא היתה השמדה. שיטה פופולארית יותר להכחשת השואה, היא הצגתה כדומה למוראות המלחמה המקובלים. האמריקאים עשו כך וכך בעיראק, הסובייטים עשו כך וכך באפגניסטן וכך עשו הגרמנים ליהודים במלחמת העולם השניה. זוהי הכחשת השואה באמצעות גימודה; באמצעות הדמייתה לנורמות המלחמה והיחסים הבינלאומיים. ואין שיטה אהודה על מכחישי השואה, אנשי הימין והשמאל הרדיקאלי באירופה, מאשר השוואת מעשי הנאצים למעשיה של ישראל, והשוואת מצבם של היהודים בשואה למצבם של הפלשתינאים. אין הכחשת שואה נואלת וצינית מזו.

גם בישראל התופעה הזאת קיימת. היא קיימת בימין הקיצוני בישראל. דוגמה לכך היא אנשי הימין הרדיקלי שתלו על בגדיהם טלאי כתום בעת עקירת יישובי גוש קטיף. כמו אותה משפחה, ששלחה את ילדיה, מעוטרים בטלאי כתום, לצאת אל חיילי צה"ל כשידיהם מורמות, בדומה לתמונה המפורסמת של הילד מגטו ורשה (אין זה המקום לדון בהתעללות הרגשית של אותם הורים בילדיהם, אלא רק במעשה הציני של גימוד השואה, שכמוהו כהכחשתה).

התופעה הזאת נפוצה יותר בקרב השמאל הרדיקלי בישראל, השותף לאורגיית שנאת ישראל והכחשת השואה באמצעות השוואת מעשי ישראל למעשי הנאצים. בספרו המצויין והחשוב "פוסט ציונות פוסט שואה", מציג פרופ' אלחנן יקירה את השיטה, הנפוצה מאוד באירופה ויש לה חקיינים בישראל, ליצור בצורה כזו דה-לגיטימציה למדינת ישראל. אני נתקל בתופעה זו על ימין ועל שמאל. לדוגמה, לפני כשנתיים נערך ביקור של מנהלי מתנ"סים במוזיאון לוחמי הגיטאות. בישיבה בה הוחלט על הסיור, אמר אחד המנהלים הערבים, שהוא מקווה שיום אחד נבקר כולנו גם במוזיאון הנכבה. דוגמה טריה יותר, מהשבוע האחרון – בדיאלוג טוקבקים בהשתתפותי, השיב לי מאן דהוא בטוקבק שכותרתו "מרחב מחיה = רמת הגולן". בטוקבק הוא ציטט את דברי היטלר על מרחב המחיה, ועל זכותם של עמים עליונים להרחיב את "מרחב המחיה" שלהם על חשבונם של עמים נחותים.

מה עושים עם השוואות נואלות כאלו? מתבקש להגיב ולהסביר ולהתמודד עם הפירכה. להסביר את האבסורד שבהשוואה בין "מרחב המחיה" ההיטלראי לרמת הגולן, או בין השואה ל"נכבה".

אני סבור שבמקרים אלו ראוי לחשוק שפתיים ולא להיגרר אחרי הפרובוקציה. סוג זה של פרובוקציה נועד להפיל את המגיב למלכודת שבעצם ההשוואה הנואלת בין השואה לבין הנכבה, להבדיל.

הפרובוקטור היוצר את הזיקה הזו יודע היטב שהיא מופרכת מעיקרה. מגמתו היא למשוך את המגיב בלשון, לתגובות כמו: "איך אתה יכול להשוות? מה, היו כאן תאי גזים?!", למשל. תגובה זו היא משחק לידיו של הפרובוקטור, כיוון שהיא נותנת לגיטימציה לעצם ההשוואה. עצם הצגת ההבדלים בין האירועים והנכונות להשוות ביניהם, מעמידה אותם באותו מישור ומזמינה את הפרובוקטור לתגובה נוסח: "טוב, זה לא בדיוק אותו דבר, אבל...". בכך השיג הפרובוקטור את מבוקשו.

לכן, מן הראוי להימנע מנפילה למלכודת הזו. התגובה הראויה לפרובוקציה מסוג זה, היא הבהרה, שהפרובקטור אינו אלא מכחיש שואה.

לפני שנים אחדות, הרצה עמוס עוז באוניברסיטה בגרמניה. בתום הרצאתו קמה אחת הסטודנטיות ושאלה אותו, האין זה נכון שכגרמניה היא מחוייבת ללחום למען הפלשתינאים, כיוון שבגלל פשעי הוריה, היהודים עוללו את האסון הפלשתינאי ובכך הגרמנים אשמים בעקיפין באסון הזה. עוז השיב לה בסרקאזם, שאכן הוריה אשמים באסון הפלשתינאי, בכך שהם לא היו יעילים מספיק. אם היו מתאמצים קצת יותר ומשלימים את המלאכה, ולא היו נשארים יהודים, לא היתה בעיה לפלשתינאים...

זוהי תגובה הולמת. במקום להיגרר להשוואות הנואלות, יש לעבור ממגננה למתקפה. יש לחשוף את פרצופם האמיתי של מכחישי השואה למיניהם. בלי להצטדק, יש להסביר בכל מקום את צדקת הציונות ואת צדקתה של מדינת ישראל. ובתוכנו – בלי להצטדק, יש לחנך על צדקת הציונות.

ב-2009 המותג "אנטישמיות" אינו פוליטיקלי קורקט. לכן, האנטישמים בעולם, אנשי הימין והשמאל הרדיקלי, מתייגים את האנטישמיות שלהם במושגים המכובסים "אנטי ציונות" ו"אנטי ישראליות". יש להסיר מעל פרצופם הנתעב את המסווה.

השואה היא תוצאה ישירה של הגלות ושל העדר ריבונות לעם היהודי במולדתו. השואה היא העוול והרשע הגדולים בהיסטוריה. הם התגלמות העוול והרשע. הציונות והקמתה של מדינת ישראל, היא התשובה לשואה, כי היא יצירת המציאות ההפוכה למציאות שיצרה את השואה. בכך שהציונות היא תיקונו של העוול הגדול בהיסטוריה – הציונות היא התגלמות הצדק עלי אדמות. מי שיוצא נגד הציונות יוצא נגד הצדק ובעד העוול.

השואה אינה הצידוק לקיומה של מדינת ישראל. הצידוק לקיומה של מדינת ישראל מוגדר במגילת העצמאות כ"זכותנו הטבעית וההיסטורית"; זכותנו הטבעית להגדרה עצמית וריבונות בארצנו, כמו זכותו של כל עם בעולם, וזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.

השואה אינה הצידוק, אבל היא הוכחה לצדקת הציונות, כי היא מעידה על התוצאה של אי מימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית.

65 שנים חלפו מאז השואה. ועידת דרבן 2 בז'נבה היא הוכחה לכך שטרם פסה האנטישמיות מהארץ. באנטישמיות הזאת עלינו להלחם בכל כוחנו.

* "חדשות בן עזר", "שישי בגולן"