הבלוג של אורי הייטנר

דרישתו של נתניהו מהפלשתינאים להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי התקבלה בידי התקשורת הישראלית בקיתונות של ביקורת ולעג. הדרישה הזו הוצגה מצד אחד כהצבת מכשול מלאכותי כדי למזמז את המו"מ עם הפלשתינאים ומצד שני כביטוי לחולשה וחוסר ביטחון עצמי במהותה של המדינה.

ירון לונדון, למשל, שאל בתכניתו "לונדון את קירשנבאום" האם הונגריה מבקשת מרומניה אישור והכרה בהונגריותה?!

אכן, יש היגיון בביקורת הזאת. אך אם נמשיך את הקו הלוגי הזה, למה בכלל לבקש מהפלשתינאים הכרה במדינת ישראל? האם הונגריה מבקשת מרומניה הכרה? למה בכלל ישראל דרשה באוסלו מהפלשתינאים להכיר בה? למה ישראל דרשה מהפלשתינאים באוסלו לשנות את האמנה הפלשתינאית (התחייבות שגם ממנה, כמו מכל התחייבויותיהם, הפלשתינאים התחמקו – התחכמו)?

ישראל אינה זקוקה להכרתם של הפלשתינאים ואין היא מבקשת מהם רשות להתקיים. אך כאשר מדובר בשלום, ובוודאי בשלום שיחייב את ישראל לוויתורים כואבים על חלקי מולדת, יש לעקור את שורש הסכסוך. שהרי אם ליבת הסכסוך נשארת, איזה מין שלום הוא זה? ואם אין זה שלום אמיתי, תמורת מה הוויתורים הישראליים?

ליבת הסכסוך היא סירובם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית. לכן הם דחו את החלטת האו"ם לחלק את א"י המערבית למדינה ערבית ומדינונת יהודית קטנטנה, ללא רצף טריטוריאלי, ולמחרת קבלתה פתחו במתקפת דמים שנועדה להשמיד את היישוב היהודי בא"י, שלוש שנים אחרי השואה. לכן, ביום הקמתה של מדינת ישראל פלשו אליה צבאות ערב על מנת למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. לכן נמשכת מלחמתם נגדנו ללא יום של הפסקה מזה 61 שנים. סירובם לקבל את זכות קיומנו, הוא הסיבה להפרת כל ההסכמים בינינו; הוא הסיבה לכך שהם מעלים שוב ושוב את טענת "זכות" השיבה, בניסיון להציף את ישראל במיליוני פלשתינאים ובכך להשמידה באופן דמוגרפי.

הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים אינו ויכוח טריטוריאלי על מיקום הגבול בין המדינות. לכן, כל שטח שישראל העבירה לפלשתינאים הפך בסיס לתוקפנות נגדה. לכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל עזה עד המילימטר האחרון, עקרה את כל היישובים וגירשה את כל היהודים שחיו ברצועה עד האחרון שבהם, התגובה היתה הגברת הטרור, בתקווה שהמומנטום גוש קטיף ימשך בשדרות ו"עוטף עזה".

מאחר וליבת הסכסוך היא סירובם של הפלשתינאים לקבל את זכות קיומה של המדינה היהודית, הסכסוך לא יסתיים בטרם יכירו הפלשתינאים בזכות קיומה של המדינה. הביטוי המעשי לקבלת זכות קיומה של המדינה היהודית, היא ביטול תביעת השיבה.  

נתניהו צדק לחלוטין בדרישתו זאת. אני מקווה שהוויתור עליה כתנאי מוקדם למו"מ אכן היה מתוך קבלת העיקרון של אי העמדת תנאים מוקדמים למו"מ, ואין זו התקפלות וויתור על עצם הדרישה. ניתן לוותר על הדרישה כתנאי למו"מ, אם גם הפלשתינאים יוותרו על כל דרישה כתנאי למו"מ, והוא אכן יהיה ללא כל תנאים מוקדמים. אך במו"מ עצמו, על ישראל לעמוד על הדרישה הזאת ללא פשרות.

ובאשר לטענה שדרישתו של נתניהו היא דרישת סרק לא מהותית שנועדה לעכב את המו"מ, נשאלת השאלה – אם כך, מה אכפת לפלשתינאים להודיע על הכרתם בישראל כמדינה יהודית? אם הם רוצים להתקדם מהר במו"מ, ואין כל משמעות לדרישה הזאת, למה אין הם "משחקים את המשחק" ו"זורקים לנתניהו עצם"?

התשובה לכך ברורה – אין הם מוכנים להצהיר על הכרתם בישראל כמדינה יהודית, מאחר ובאמת ובתמים אין הם מוכנים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית. אז על מה יש לדבר?

* "אומדיה"