הבלוג של אורי הייטנר

במלאת מאה שנה להיווסדה של העיר העברית הראשונה, החברה הישראלית מצדיעה לתל אביב. גם חגיגות יום העצמאות ה-61 של המדינה, היו בסימן מאה שנה לתל אביב.

מי מאיתנו זוכר, שפעם קיבוץ אורטל הצדיע לתל אביב?

לא, איני מתכוון לחגיגת שבועות בגני יהושע. אז לא אנו הצדענו לתל אביב, אלה התל אביבים שהשתתפו באירוע הצדיעו לנו. אני מתכוון לערב הצדעה לתל אביב בעיצומה של מלחמת המפרץ (ינואר – פברואר 1991).

****

במלחמת המפרץ נפל לנו לראשונה האסימון, שחרף מיקומנו הסמוך לגבול עם סוריה, לא בהכרח אנו החזית, להיפך, אנו העורף של העורף, בעוד לעתים החזית האמיתית היא דווקא במרכז הארץ.

היתה זו תחושה מוזרה. בסרט העשור של אורטל, מספר שלמה גלר מבית השיטה, המדריך של גרעין "אורטל" ומן האנשים שליוו את הקמת אורטל, איך ראשוני אורטל התאכזבו מהמיקום הסופי של הקיבוץ. רצינו להיות חלוצים, לשבת על הגבול, והנה הרחיקו אותנו 5 ק"מ (!) מן הגבול.

בשנים שחלפו מאז התחוור לנו שאנו חיים באזור השקט ביותר במדינה. למעט ירי הקטיושות מלבנון במלחמת לבנון השניה, בכל העימותים הביטחוניים בשנות קיומה של אורטל – אינתיפאדות, גלי פיגועים וטרור, מתקפות טילים – סקאדים, קטיושות או קסאמים, אנחנו אלה שמתקשרים להורינו, משפחותינו וחברינו שבחזית כדי להרגיע, לדרוש בשלומם ולהציע להם אירוח אצלנו ב...עורף. אצלנו, חירום הוא בעיקר אירוע שלג רציני.

במלחמת המפרץ הבנו זאת לראשונה.

בהתחלה עוד היינו ילדים טובים וממושמעים – עטינו מסיכות אב"כ, ניילנו את עצמנו ושתינו מים בהתאם להנחיות נחמן שי. אולם במהרה הבנו שלא בנו מדובר, ואת הניילונים והמסכות החלפנו, רובנו, ביציאה לצפות במעוף הטילים מאזורי A1 ו-A2 בעיראק, לנחש האם יעדם הוא חיפה, ת"א או ר"ג ומיד לרוץ הביתה ולהתקשר להורים, לאחים ולחברים.

אבל משהו צריך לעשות למען המאמץ המלחמתי. האם נסתפק בצפיה ב"זהו זה"?! וכך עלה הרעיון לארגן ערב הצדעה לת"א.

הרכבנו קולית, בניצוחו של שימי, שעבדה עם על מספר שירים (אני זוכר, למשל, את השיר "נמה יפו נמה" בקולות, אך היו גם אחרים), והוספנו על כך קטעי קריאה ומערכונים.

הבעיה היתה היכן לעשות את הערב. צחוק צחוק, אבל אם תהיה פתאום אזעקה, לא יהיה כל כך נעים לילדים הקטנים בבית, עד שההורים יגיעו אליהם בריצה מחדר האוכל או מהמועדון (שבאותה תקופה היה ממוקם באשכול הראשון).

ולכן, הערב התקיים במקלט של המשפחתיות. וכך, מלבד הסולידריות עם תושבי החזית התל-אביבית, טעמנו גם מתחושת החירום והביטחוניזם, כראוי למלחמה.

****

רובנו הגדול, גדלנו בערים ובחרנו (יש שיאמרו ברחנו) בקיבוץ. נדמה לי שאין דבר רחוק יותר מהשוני שבין תל אביב לאורטל; הכרך הגדול לעומת הקיבוץ הקטן, הניכור האורבני לעומת האינטימיות הקהילתית, מגדלי עזריאלי לעומת הכל-בו האורטלי, ענן הערפיח לעומת החיים בטבע, החום והלחות לעומת הקור והיובש. ובכל זאת, לרובנו ככולנו פינה חמה בלב לת"א; אנו מודעים לחשיבותה וערכה של בירת התרבות והכלכלה הישראלית, ולחלקנו גם זיכרונות נוסטלגיים הקשורים אליה.

כל אלה באו לידי ביטוי באותו ערב סוריאליסטי, שבו ישבנו במקלט, שרנו שירי תל אביב והזדהינו עם אחינו התל-אביבים העומדים בגבורה מול מתחי הטילים. אינני יודע עד כמה הערב הזה תרם למאמץ המלחמתי, אך הוא בהחלט תרם להרגשה שלנו.

אני זוכר תגובות נרגשות של מנויי תפוצת המידף במרכז הארץ, שקראו על אותו ערב.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל