הבלוג של אורי הייטנר

לימוד למנהלי המועצה האזורית גולן

אנא בכֹחַ

אָנָּא בּכֹחַ, אַתּ

אֵינֶךְ צְרִיכָה לְדַבֵּר,

אָנָּא בְּכֹחַ, הַחַזָּן

שֶׁבָּרַדיוֹ בִּמְקוֹמֵךְ אוֹמֵר:

אֲנָא בָּא אֵלַיִךְ

יָשָׁר מִן הַגוֹלָן.

לֹא זְמַן לִשְׁאֹל עַכְשָׁו

בּכֹחַ מָה? בְּכֹחַ אָנָה?

שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵךְ:

שְׁרֵיחַ שׁוֹשַׁנִים חַדְרֵךְ,

שֶׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵךְ,

וֵאֱלֹהִים מַנְעִים מִמַּדָּפֵךְ.

                   אלישע פורת מתוך "חושניה, המסגד".

אלישע פורת – מלחמת יוה"כ. המובלעת הסורית. שירי "חושניה, המסגד". פירסם בעיתון.

"האמנתי בשירים, האמנתי בשירי הקינה. הם החזירו לי לרגעים את התקווה, כאילו יש בכוחנו להשיב את אלפי הנופלים אל בין החיים.

אני ממש זוכר את רגע ההולדת של שירי "אנא בכוח": באוטובוס של חיילים, היורד אל הארץ, בדרך מקוּנֵייטְרָה, כשבחוץ מאפירים השמיים הנמוכים ומבשרים את בוא השלגים. ברדיו של האוטובוס שר איזה חזן את פרק התפילה "אנא בכוח". הוא שורר אותו ברגש ובעוצמה, וצימוד המילים הזה תפש את אזני מיד. אוקסימורון נפלא, שאפילו "מלך האוקסימורונים" בשירתנו החדשה, נתן אלתרמן, היה מסיר כובעו בפניו.

מתוך הצימוד הנוגד של רכות ואלימות התנגן לו השיר, שרצה כל כך להיוולד. החומרים היו מוכרים עד לזרא: חייל מוכה ומזה-שינה, השב לביתו לפרק זמן קצר וקצוב, כשהאיום לשוב אל החזית טרם סר מעליו. רעבונו לאישה, הצירוף הפרוע בין תשוקת הבשרים שלו ובין קרבת מותו מהדהדים בשיר:

...לֹא זְמַן לִשְׁאוֹל עַכְשָׁיו

בְּכֹחַ מָה בְּכֹחַ אָנַה

שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵך:

שְּׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵך..."

תשומת לב להבדלים בין שלושת ה"אנות" (איות, ניקוד, משמעות).

סיפרו לו שאמיר גלבוע קרא בהרצאה משיריו במלחמה. רצה לכתוב לו. היסס. אחרי שנים גילה בספר שירים של גלבוע שיר בשם "אנא בכוח".

א.

הַכּוּ, הַקִישׁוּ, בַּל תְרַחֵמוּ.

בַּבָּתִים אֵין יָשֵׁן, אֵין יָשֵׁן בָּהֵמָה.

אָנָא בְּכֹחַ, בְּכֹחַ הַתִירוּ

צְרוּרַת הַקֶלַע

וְאֶבֶן יְרוּ לְבָתֵימוֹ.

כָּל הַלַיְלָה חָרְדוּ בִּמְעוֹנָם.

אִם לֹא לְמַעֲנָם

כִּי לְמַעֲנֵנוּ

שַׁוְעוּ בְּקוֹל

כֹּל שֶׁרָאוּ עֵינֵינוּ.

אָנָא יְרוּ, יְרוּ הָאֶבֶן

בְּכֹחַ גְדֻּלַת יְמִינֵנוּ.

ב.

עַד עֵת הַשָׁמַיִם בְּגוֹן הַוָרֹד.

אָנָא בְּכֹחַ הַתִירוּ צְרוֹרוֹת

וְהַצִיתוּ. וְעַד קֶרֶן תִגַח רֹאשׁ פְּרָעוֹת

יִהְיֶה הָאָדֹם אָדֹם מְאֹד.

אָנָא בְּכֹחַ הָאֶבֶן לִירוֹת.

אָנָא. אָנָה הָלְכָה הָרוּחַ

וְאָנָה מִפָּנֵינוּ תִבְרַח

וּבֹקֶר אוֹר בַּעֲלוֹת.

אָנָא בְּכֹחַ בְּכֹחַ

בְּכֹחַ בַּלְעוּ הַלוֹט.

אָנָא בּכֹחַ בַּל תְרַחֵמוּ.

בַּבָּתִים אֵין יָשֵׁן, אֵין יָשֵׁן בְּבָתֵימוֹ.

כָּל הַלַיְלָה הֵם חָרְדוּ בִּמְעוֹנָם.

הַכּוּ, הַקִישׁוּ, לְמַעֲנָם וּלְמַעֲנֵנוּ.

אָנָא בְּכֹחַ גְדֻלַת יְמִינֵנוּ.

אמיר גלבוע, מתוך "אדומים וכחולים".

ש. איזה הבדל בולט לעין מול הטקסט המסורתי?

"ימיננו" לעומת "ימינך". האתוס הציוני. "נס לא קרה לנו", "שבחי מעוז" וכו'. "בכוחי ועוצם ידי" – ביטוי ליוהרה אנושית, שלילית ביהדות. השיר נכתב במלחמת העולם השניה, כשגלבוע שירת בבריגדה היהודית. תשובה לשואה ולגלות – אין עוד לסמוך על "גדולת ימינך" אלא רק על "גדולת ימיננו". "בתימו" = רמז לשיר מזמור לאסף (שיתמו נדיבמו וכו'... נקמה. יזכור ליום השואה). אחרי השבר של מלחמת יו"כ הפסיקו לכתוב כך.

אלישע פורת: "היססתי כמה ימים ביני לביני, נפעמתי מחמת הגילוי, ולבסוף אזרתי אומץ והחלטתי לכתוב אליו, אל המשורר התל אביבי, ולהעמיד אותו על הדמיון שבין השירים. הרי כבר התרחשו דברים כאלה בעבר: אנשים שונים כתבו במקומות מרוחקים ובזמן אחר, על דברים קרובים עד כדי פליאה. דחיתי את כתיבתי אליו משבוע לשבוע. אי-נוחות וחוסר קרבה ממשי, הרגשה של פלישה לתחום הפרט, כל אלה ריפו את ידי שהיססה בלאו הכי. עד שקראתי באיזה עיתון חרדי נושן, שמצאתי בבית הספרים, דברים נרגשים על חבלי פטירתו של הרב אי"ה קוק. קראתי בפליאה אבל גם בתחושה של מראה נושן שכבר ראיתי, איך הרחובות בירושלים, סביב ביתו הקטן מלאו אדם. ואיך קראו אוהביו הנרגשים בקול גדול למראשותיו "אנא בכוח גדולת ימינך..."

התיאור הנפלא של רגעיו האחרונים של הרב קוק, כתוב בלשון עיתונאית עילגת של שנות השלושים, המערבת לעיסה אחת דברי גדולה ושבחי קודש, עם פרטי הווי קטנים, טלטל אותי שוב אל שדות הבזלת הבוערים של רמת הגולן במלחמה הארורה ההיא שהחלה אחרי יום הכיפורים. נישאתי שוב עם החייל שלי, המת-החי, שבדמיונו מצטרפת התשוקה הבוערת לאישה אל תחושת המוות המתקרב:

...אֲנָא בָּא אֵלַיִך יָשָׁר מִן הַגוֹלָן..."

ואז העזתי וכתבתי את המכתב לאמיר גלבוע. כבר אינני זוכר מה בדיוק כתבתי אליו במכתבי המבולבל והנרגש. אני רק זוכר שהייתי נפעם מעצם ההכרה בחלחול הספרותי המופלא של הצירוף "אנא בכוח". דרך התפילה אל שירי אירופה היהודית השרופה שלו, כפי שמצא אותה בקץ המלחמה העולמית, כשהיה חייל בצבא הבריטי. ומשם אל שירי רמת הגולן השרופה שאני נקלעתי אליה במלחמה שלי. סיפרתי לו גם את הסיפור המרגש על חבלי גסיסתו של הרב קוק, ועל הקול הקורא "אנא בכוח", נישא מעל רחובות ירושלים הקטנים. קול שההמונים המצטופפים מתחת לחלונותיו מתחננים בו על חייו של מי שהם כל כך אוהבים, ולא הספיקו לומר לו זאת לפני לכתו מהם".

מה יש בפיוט שהיווה השראה לשני משוררים, בהפרש של כמעט 30 שנה, לכתיבת שירים הנושאים את שמו? מה גרם לחיבור של ציבור ישראלי חילוני לפיוט בלחנו של עובדיה חממה?

האזנה לפיוט – עובדיה חממה.

אנא בכוח

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:

קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא:

נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:

בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵם, צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם:

חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ:

יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ:

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת:

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

                                        מיוחס לרבי נחוניה בן הקנה

נחוניה בן הקנה – תנא, הדור השני לתנאים. פעל בתקופת החורבן, בשלהי ימי הבית השני והתקופה הראשונה שאחרי חורבן הבית. תלמידו של יוחנן בן זכאי.

לימוד הפיוט. הבהרה – לא מן הצד הקבלי.

בית ראשון – קריאה לחלץ את העם מהגלות

ש. מה מבינים? שיחה.

"אנא" – תחנונים לאל. "בכוח גדולת ימינך" – ימין האל, ביטוי לכוחו. "ימינך ה' נאדרי בכוח" (שמות ט"ו, ו' – שירת הים). "ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל" (תה' קי"ח ט"ז). "תתיר צרורה" – הסר את הכבלים מעל עדת ישראל הצרורה בגלות. צרורה – קשורה בחבלי הגלות. אנא בגבורתך שחרר את ע"י מכבלי גלותו. פרשנות נוספת: "צרורה" = עגונה. מטאפורה למצב ע"י שננטש בידי הקב"ה. "צרורות עד יום מותן, אלמנות חיות" (שמ"ב כ', ג'). מסורת להשוות יחסי האל וע"י ליחסי אישות. "קבל רינת עמך" – בקשה מהאל לקבל את התפילות והתחינות לגאולה. "שגבנו" – בגלות מצב העם הוא בזוי. בקשה לחזור להוד ולשגב של ימי גדולתו של העם. "טהרנו" – בקשה מהאל לטהר את העם מהסחי של הגלות. "נורא" – כינוי לאל.

בית שני – בקשה מן האל לרחם על העם

ש. מה מבינים? שיחה.

"נא" – בקשה. "גיבור" – כינוי לאל. "דורשי ייחודך" – כינוי לעם ישראל. מייחדים את שמו בקריאת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". "כבבת שמרם" – פניה לאל לשמור על ע"י כעל בבת עינו. בבת העין – האישון: "שמרני כאישון בת עין" (תה' י"ז, ח'). "ברכם, טהרם, רחמי צדקתך תמיד גמלם" – האל מתבקש לברך את העם, לטהרו, לגלות כלפיו את מידת הצדק והצדקה, לגמול עליהם טובות. זו שעת הגאולה.

בית שלישי – פניה לאל לנהל עדתו לארצה

ש. מה מבינים? שיחה.

"חסין" – כינוי לאל. "מי כמוך חסין יה" (תה' פ"ט ט'). "קדוש" – כינוי לאל. "והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא י"א מ"ד). "נהל" – "כרועה עדרו ירעה, יקבץ טלאים, ובחיקו ישא, עלות ינהל" (ישעיהו מ', י"א נבואת "נחמו נחמו עמי"). ביטוי ציורי לגאולה. דימויים רבים בתנ"ך ותפילה של יחסי האל והעם כרועה ועדרו. ינהל עדר = ינהיג את העם. "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני" (תה' כ"ג ב'). האל נקרא ברוב טובו להנהיג את עדתו – עם ישראל לא"י. "יחיד" – כינוי לאל. ביטוי לייחוד, "ה' אחד". "גאה" – כינוי לאל. גאווה כביטוי לעליונות אלוהים "אשירה לה' כי גאה גאה". "לעמך פנה" – הקשב לתפילות של עמך. "זוכרי קדושתך" – כינוי לעם ישראל. מזכירים בכל תפילת שמונה עשרה את קדושת ה' "קדוש, קדוש, קדוש" וכו'. ישראל זוכרים את קדושתך, ומבקשים ממך מחוייבות אליהם.

בית רביעי – תחינה לאל לשמוע את צעקת העם

ש. הבדלים בין הבית הזה לקודמים?

א.גוף ראשון רבים (מעט גם בבית הראשון). ב. צעקה מול רינה. הפייטן הוא חלק מן העם,

שליח ציבור.

העם כמה לגאולה וצועק את זעקת הגאולה. "זכות הצעקה" – ברנר. הפייטן מאמין בכוח הצעקה לעורר את רחמי האל: "כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו" (שמות כ"ב,כ"ב – צעקת יתום מעונה). "יודע תעלומות" – כינוי לאל. יודע נסתרות. "הלא אלוהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות" (תה' מ"ד, כ"ב). העם בגלות עסק רבות בחישובי קצין והבנת רמזים למועד הגאולה. מועד הגאולה הוא הסוד הגדול. רק אלוהים יודע מהו.

פירוש הרב קוק: השוועה = "הצימאון הנורא של הנשמה לאור אלוהי אמת מתוך השקיקה לאור הנעים לפאר חי העולמים. השוועה באה מתוך הכמיהה, מתוך פנית הנשמה אל הרוממות האלוהית העליונה". הצעקה = הנשמה "צועקת מתוך הרגשת המכאוב וצער המחשכים שהיא טבועה ושקועה בהם". יודע תעלומות – האל יודע בדיוק עד היכן מגיע הצימאון של כל נשמה, מה גודל תשוקתה, ומהם תהומות המחשכים שמהם בוקעת צעקתה. והוא יידע על פי השוועה והצעקה לקבל את התפילה ולהביא את הישועה. "ומשני הקולות הללו, מתוך השוועה ומתוך הצעקה, תבוא הישועה ע"י יודע תעלומות, המקבל את השוועה מתוך גדולה ורוממות קדושת ערכה, ושומע את הצעקה תוך מרירותה ועינויה הנורא".

לסיכום – תפילה לאלוהים לשמוע את צעקת העם, לרחם עליו, לחלצו מן הגלות ולהביא את הגאולה.

כינויי האל – עוצמה וחסד. כינויי העם – מרמזים מדוע העם ראוי לחסד האל: נאמנותו, מסירותו.

הפן הקבלי:

להציג צילום מתוך הסידור, עם אותיות הצופן. לא להרחיב.

השיר מפענח את צופן הבריאה. כל אות מסמלת דרגה אחת מעשר הספירות שעליהן מושתתת הבריאה: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

ש. מניין נובע החיבור לפיוט?

משיחיות, ציפיה לגאולה וכו' – טבוע במורשת היהודית. אין יהדות בלי זה. הציונות שואבת מתוך הציפיה. את מקום הציפיה לרחמים ולחסד האל – לקיחת האחריות בידינו. המקורות אותם מקורות, הולכים איתם למקומות שונים. חיבור רוחני ליסודות התרבות. היסוד הוא דתי, אך מובנו התרבותי – בידינו.

אמיר גלבוע כתב בצל השואה. העליבות של הגולה הגיעה לשיאה. שוועתנו וצעקתנו לא התקבלה. "נס לא קרה לנו". אין לנו ברירה אלא לקחת את גורלנו בידינו. אלוהים לא עוזר למי שלא עוזר בעצמו. אלוהים כלל לא נזכר בשירו. מה שיסייע זה הכוח, כוח הזרוע, הכוח הצבאי שלנו. "גדולת ימיננו". ידינו היו כבולות בכל תקופת הגלות, ועכשיו "התירו צרורת הקלע". מאותם יסודות, אותם מילים, אותו טקסט, ומאותה צעקה על השואה והשוועה לגאולה, הוא מסיק מסקנות הפוכות. 

הרב קוק (עולת ראיה, פירוש ל"אנא בכוח"): "הפנים הנשמתי של כנסת ישראל הרי הוא מיוחד בגדולת קדושתו. ואם החיצוניות מסתירה, עד שפאר הקודש איננו נראה, הנה הרינה הקדושה, הבעת הקדושה, בשפה ברורה, בנעימה ונגינה, מוסיקלית, חודרת היא ומחשפת את היפי הטהור הפנימי, ומתגלה תכונתה הקדושה של נשמת האומה, השרויה בתוכיותו של כל יחיד ויחיד ביחידי בניה, בכליל גוני אורותיה המזהירים".

על פי פרשנותו, התפילה קוראת לקב"ה לגלות, באמצעות רינת ישראל, את היופי הפנימי שבו. "קבל רינת עמך, וגלה בטובך את פנימיות קדושת נשמתם, מתוך אותה ההופעה של רינת הקודש".

חביבה פדיה

אנא ברוך

אָנָּא בְּרֹךְ

אָנָּא בְּכֹחַ

תַּתִּיר נַפְשִׁי צְרוּרָה

אָנָּא גַּעְגּוּעִים וְהֶמְיָה

דְּרוּשִׁים לִי יוֹתֵר מִן הַקַּיָּם

שֶׁאֶכְסֹף

וּכְלוּם לֹא יָבוֹא

אֲבָל שֶׁלֹּא אַפְסִיק לְבַקֵּשׁ

אָנָּא הַחְזֵר בִּי מִלִּים שֶׁנָּתַתָּ בִּי פַּעַם טְהוֹרוֹת

וְאֹמַר

אָנָּא רַחֵם

הַיּוֹם הַיּוֹם וְלֹא מָחָר

אָנָּא בַּשֵּׂר שֶׁגַּם אִם אֶתְמַהְמֵהַּ

בּוֹא אָבוֹא

וּבַדְּבָרִים עַצְמִי אֶתֵּן אָנָּא

זְכֹר אוֹתִי

עַל אֲשֶׁר אִחַלְתִיךָ לִי וְלֹא

עַל אֲשֶׁר אָדָם אֲנִי וָמֵת

עַל אֲשֶׁר לֹא אֶרְאֶה אוֹתְךָ וָחַי

עַל אֲשֶׁר קִירוֹת הַגּוּף נֶפֶשׁ מַכָּה

רוֹצָה תֵּעָקֵר

מַכָּה עַצְמָהּ צוֹוַחַת

אָנָּא בָּרוּךְ

אָנָּא בָּרֵךְ אָנָּא

הָבֵן אוֹתִי שֶׁאֲנִי עֲרִירִית

שֶׁאֵין לִי לְמִי לְגַלּוֹת מַחֲלָתִי

שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי בַּזְּמַן שֶׁגּוּפִי הוּא אֲנִי

וּכְשֶׁהֵבַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי

לֹא מָצָאתִי מוֹצָא לַבֶּכִי כִּי יַכֶּה

כִּי אֵין

אָנָּא הָבֵן אוֹתִי שֶׁאֲנִי צְרִיכָה קְצָת זְמַן

לְחַשֵּׁב אֶת סִכּוּיֵי הַפְּרִיחָה

אִם יֵשָּׁם עוֹד

וְשֶׁאֲנִי מֵאֵימָה נוֹבֶלֶת

וּבֹקֶר לְבֹקֶר מְקִיאָה

וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְאַיֵּם גַּעַת

וְדַעַת שְׁאוֹל לַשְּׁאוֹל יַגִּיעַ

וְאֵין לִי סִכּוּי עוֹד לִבְרֹא מִלִּים בְּצַלְּמִי וּבְדָמִי

וְלָתֵת בָּהֶם נְשָׁמָה

אַחַת שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ

שִׁבְתְּךָ בִּי תִּתְּךָ נְשָׁמָה

אַחַת בָּכִיתִי בְּזָכְרִי אוֹתִי

שֶׁאָז כְּשֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי מְאוּם לֹא חָסַרְתִּי

וְעַתָּה שֶׁכְּלוּם לֹא אֹבֶה

הַכֹּל בִּי נִרְמָס אָנָּא חֹן אוֹתִי וְרַחֵם

בָּרְכֵם יָמַי טַהֲרֵם

כְּבַת גַּדְּלֵם בּוֹכָה עֲלֵי בָּבַת

אָנָּא אִם תּוּכַל

הבדל משמעותי – שיר אישי, תפילה אישית, נשית. רכה, מבקשת רוך.

הקראה מתוך ספר הדיסק החדש של עובדיה חממה, על תוספת "ברוך שם" וגו'.

להשמיע עובדיה חממה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".