הבלוג של אורי הייטנר

שעה שאזרחי המדינה חוגגים את עצמאותה, אזרחים אחרים, באותה מדינה, מציינים את "יום הנכבה", יום האסון. קיומה של המדינה בה הם אזרחים, היא אסון בעבורם, וחגה הוא אבלם. קשה מאוד להשלים עם עובדה מקוממת כל כך. והיא אכן מקוממת. ואף על פי כן, אני סבור שיש להתייחס אליה בסובלנות ומתנגד בתוקף להצעת החוק האוסרת על ציון הנכבה. אכן, בעבור ערביי ישראל, יום העצמאות הוא יום הנכבה.

מדינת ישראל קמה מתוך מלחמה. אין מלחמה שהיא יותר "משחק סכום אפס", שבו כל ניצחון של צד אחד הוא תבוסתו של הצד האחר, ממלחמת השחרור, מלחמת קיום של ממש, בין שני עמים החיים באותה ארץ ונלחמים עליה. במלחמה הזאת, רק צד אחד יכול היה לנצח. הצד השני נדון לנכבה. קיומה של מדינת ישראל, הוא פרי ניצחון היהודים במלחמה. ניצחון היהודים במלחמה הוא תבוסתו של האויב. עצמאותה של ישראל היא האסון, הנכבה, של האויב הבסיסי ביותר - הפלשתינאים, ערביי א"י. יום העצמאות הוא חג הניצחון שלנו במלחמה הזאת. האם ניתן לצפות ממי שהובס במלחמה, לחגוג את תבוסתו?

כישראלי וכיהודי, אני רואה בניצחון הזה ניצחון של הצדק ההיסטורי, שהחזיר לעם היהודי את עצמאותו ואת ריבונותו במולדתו, לאחר גלות ארוכה ורוויית סבל, שלוש שנים אחרי מיצויו של מצב הגלות והעדר הריבונות, בשואה. אין צדק היסטורי גדול יותר מזה, ואין עוול היסטורי גדול יותר, מניצחונם, חלילה, של אלה שניסו למנוע את הקמת המדינה. כך אני רואה זאת כיהודי. אין סיבה שאצפה מפלשתינאי, המאמין שזו ארצו, לראות זאת כמוני.

מלחמת השחרור, המלחמה בין שני העמים על הארץ הזאת, היתה מלחמה בין צדק לצדק. מבחינה אובייקטיבית, הצד הצודק יותר במלחמה הזו, הוא הצד היהודי. המלחמה פרצה למחרת החלטת האו"ם לחלק את הארץ למדינה יהודית על חלק מזערי של הארץ, וללא רצף טריטוריאלי, ולמדינה ערבית בחלקה הארי. היהודים קיבלו את ההחלטה בשמחה גדולה, למרות חד צדדיותה. הפלשתינאים דחו אותה מכל וכל, ולמחרת ניסו להטביע בדם את היישוב היהודי, ולסכל את הקמת מדינתו. ביום הקמת המדינה, פלשו אליה צבאות ערב, במטרה לחסלה בטרם קמה. ספק אם היתה בתולדות העמים מלחמה שבה כל כך ברור מי התוקפן ומי המתגונן. ניצחונה של ישראל על התוקפן, הוא הצדק בהתגלמותו.

אבל אין כל סיבה לצפות מן הפלשתינאים להיות אובייקטיבים. מבחינתם, הם הובסו במלחמה, הם לא הצליחו למנוע את הקמת מדינת ישראל, הם איבדו שטחים רבים מן השטח שהובטח להם בידי האו"ם ושאלמלא תוקפנותם - היו בידיהם. בעבורם זו נכבה. בעבורם, זו בהחלט נכבה.

אילו ניצחו הערבים במלחמה, היתה זו הנכבה שלנו. על פי כל בחינה אובייקטיבית, אין דין נכבתם כדין נכבתנו. אילו ניצחו הערבים, חלילה, הם לא היו סובלים יהודי חי בתוכם. עובדה, זה המצב עד היום. מדוע כשישראל נסוגה מרצועת עזה, היה עליה לעקור את היישובים היהודים? מדוע הם לא יכלו להישאר במדינה הפלשתינאית, כפי שפלשתינאים חיים כאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל? עובדה, שאפשרות כזו אינה קיימת. הרי כל יהודי ישראלי יודע, שאם ירצה להתאבד, כל הנדרש ממנו הוא להיכנס לעיר פלשתינאית. כפי שנוכחנו בלינץ' ברמאללה, תוחלת חייו של יהודי תחת שלטון פלשתינאי היא דקות ספורות. אילו ניצחו הערבים במלחמת השחרור, הם היו מחוללים שואה נוספת, כאן בא"י, שלוש שנים אחרי השואה באירופה. אנחנו ניצחנו, ונתנו לערביי ישראל אזרחות ושוויון זכויות במדינה.

ואף על פי כן, אין לכחד שניצחוננו במלחמה הוא אסון לאומי בעבור הפלשתינאים, כולל הפלשתינאים ערביי ישראל. רבים איבדו את בתיהם, רבים גלו מן הארץ (רובם ברחו, מיעוטם גורשו), כפרים רבים נהרסו. נכון, הם שילמו את מחיר תוקפנותם. נכון, הם האחראים הבלעדיים לאסונם. אך אסונם הוא אסון, ואין לנו הזכות לשלול את זכותם להתאבל עליו.

מלחמת השחרור היתה מלחמה קשה ונוראה. 6,000 לוחמים איבד צה"ל במלחמה. אחוז אחד מיישוב שמנה 600,000 יהודים בלבד. ניתן להשוות זאת למותם של למעלה מ-60,000 איש היום. אין כמעט משפחה שלא התאבלה על אחד מיקיריה. בין ההרוגים, ניצולי שואה רבים. אלפים רבים נפצעו. שכבה שלמה של הסלטא והשמנא של החברה הארצישראלית, נמחקה במלחמה. היה זה מחיר כבד, אך הוא הוביל לעצמאות יהודית, להקמת המדינה, ליכולת לקלוט מיליוני יהודים, ליישב את הארץ ולפתחה.

גם הערבים שילמו מחיר דמים כבד, אך המחיר היה לשווא – הם לא השיגו כל הישג ואיבדו את כל מה שהיה להם. אכן, זוהי נכבה.

מצבם של ערביי ישראל הוא מצב טרגי. הם אזרחים במדינה שקמה על אסונם, והיא מצויה מיום הקמתה ועד היום בתוך מלחמה עקובה מדם עם עמם. אין כל סיבה, שהזדהותם תהיה עם המדינה אליה נקלעו בעל כורחם, ולא עם עמם. אין סיבה לצפות מהם להזדהות עם המדינה היהודית. אין סיבה לצפות מהם להזדהות עם ההמנון הלאומי היהודי, עם הדגל הלאומי היהודי. כפי שאנו מבינים שאין לדרוש מהם להתגייס מצה"ל, ומשחררים אותם מהחובה החלה על אזרחי ישראל, כך עלינו להבין גם את ניכורם כלפי סמלי המדינה. עלינו להבין אותם ולכבד אותם ואת אבלם על אסונם.

אני סולד מגופים יהודיים, כמו עמותת "זוכרות", המציינים את הנכבה, כחלק מפעילות אנטי ציונית ואנטי ישראלית. אין בלבי שמץ של סובלנות כלפי תופעה חולנית זו, המעוררת בי שאט נפש, תעוב ובוז. לעומת זאת, יש בלבי הבנה לפלשתינאים אזרחי ישראל המציינים את הנכבה ביום העצמאות. אנו, הצד המנצח, יכולים להרשות לעצמנו להכיל את אבלו של הצד המפסיד החי בתוכנו.

הצעת החוק האוסרת את ציון הנכבה אינה דמוקרטית, אינה הוגנת ואינה ישימה, ולכן היא הצעה מטומטמת. היא עלולה רק להביא להסלמה ולגרום לישראל לנזק תדמיתי. הצעה כזאת היא מתנה לשונאי ישראל ולמסיתים נגדה. יש למנוע שימוש במתקנים ציבוריים, כמו האוניברסיטאות, לאירועי "נכבה", אך הצעת החוק הגורפת אינה ראויה. אני מקווה ומאמין שלא תתקבל.

* "דוגרינט", "חדשות בן עזר"