הבלוג של אורי הייטנר

דברי אובמה בקאהיר לא היו הרצאה של היסטוריון אלא נאום של פוליטיקאי. אובמה לא ניסה לתאר את ההיסטוריה האמיתית, אלא עשה בה שימוש מניפולטיבי, לשירות הרעיון שביקש להעביר.

כאשר הפליג בהגזמות בתיאור הירואי של תרומת האסלאם לאנושות בכלל ולארה"ב בפרט, זוהי מניפולציה שניתן לקבל אותה. חלק מן הנימוס הדיפלומטי המקובל הוא חנופה, גם בדרכים כאלו.

אולם המניפולציות ההיסטוריות בפרק שעסק בסכסוך ישראלי ערבי חייבות להדאיג אותנו. לכאורה, מה זה חשוב האם דייק ועד כמה, הרי כבר הגדרנו את הנאום כהעברת מסר פוליטי ולא כהרצאה היסטורית. אבל זה בדיוק מה שצריך להדאיג – דרך המניפולציות ההיסטוריות ניתן להבין את העיוותים במסר הפוליטי של אובמה.

ראשית, דבריו על הנכבה. אמר אובמה: "בני העם הפלסטיני – מוסלמים ונוצרים – סובלים בשאיפתם למולדת. יותר מ-60 שנה הם סובלים את כאב העקירה. רבים ממתינים במחנות פליטים בגדה המערבית, בעזה ובמדינות השכנות לחיי שלום וביטחון שמעולם לא יכלו לחיות. הם סובלים השפלות יומיומיות – גדולות וקטנות – הנלוות לכיבוש. לכן, אסור שיהיה ספק כלשהו: מצבו של העם הפלסטיני הוא בלתי נסבל. אמריקה לא תפנה עורף לשאיפות הפלסטיניות הלגיטימיות לכבוד, לשוויון הזדמנויות, ולמדינה משלהם".

אין בדברים אלה מילה וחצי מילה על הגורם ל"נכבה" – הסירוב של הפלשתינאים ושל הערבים בכלל לקבל את זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י והתייחסותם לישראל כאל נטע זר במזה"ת. זאת הסיבה לכך שהם דחו על הסף את תכנית החלוקה ולמחרת, כאשר היישוב היהודי חגג את החלוקה, אף שהשאירה ליהודים מדינונת עלובה וחסרת רצף, פתחו הפלשתינאים במאורעות דמים, שאחת היתה מטרתם – השמדת היישוב היהודי בארץ, שלוש שנים בלבד אחרי השואה. זו גם הסיבה לכך שצבאות ערב פלשו למדינת ישראל ביום הקמתה – לא רק מניעת הקמתה אלא השמדת היישוב. לכן, כל האחריות לכל תוצאות המלחמה היא שלהם. הם גם האחראים לכך שבמשך 60 שנה לא שוקמו הפליטים ולא יושבו בארצות ערב – מחנות הפליטים הונצחו כדי להנציח את הסכסוך, בשל אותה אי הכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל. אובמה נמנע מלומר את המתבקש: על הפלשתינאים לסגת מטענת "זכות" השיבה לחלוטין. היה עליו להבהיר שישראל אינה נדרשת ולא תידרש להכניס לתחומה אפילו פלשתינאי אחד.

העיוות השני הוא יצירת הזיקה בין הנכבה לבין השואה. עצם הדברים על השואה ואמירה הברורה נגד הכחשתה ראויה לשבח, כאשר מדברים אל הערבים שהכחשת השואה היא אצלם אובססיה, ובעיקר כאשר אומרים זאת בקאהיר, בירת הכחשת השואה.

אולם הכחשת השואה אינה רק הטענה שלא היו מחנות השמדה ותאי גזים. הכחשת השואה המתוחכמת יותר היא ההשוואה הנואלת בין מעשי הנאצים למעשי ישראל ובעיקר בין השואה ל"נכבה". אובמה, אמנם, לא השווה את חומרת המעשים, אך היתה בדבריו יצירת "איזון קדוש" בין הסבל היהודי – השואה, לסבל הפלשתינאי – "הנכבה". וכך הוא אמר, מיד אחרי דבריו הנכוחים נגד הכחשת השואה: "מאידך גיסא, אי אפשר גם להכחיש שבני העם הפלסטיני – מוסלמים ונוצרים – סובלים בשאיפתם למולדת". סבל מול סבל, הכחשה מול הכחשה. איזה יופי! נאום מאוזן...

העיוות השלישי הוא הצגת השואה כגורם להקמתה של מדינת ישראל. במקום לבקר בישראל, נסע אובמה מקאהיר לגרמניה ועל חורבות מחנה ההשמדה בוכנוואלד אמר: "איש לא יכול היה לדעת אז שמתוך האודים העשנים האלה תקום ביום מן הימים מדינת ישראל". ובנאום עצמו הוא אמר: "השאיפה למולדת יהודית מבוססת על היסטוריה טראגית שאי אפשר להכחישה". הוא לא טען שהשואה היא אחד הבסיסים לשאיפה למולדת יהודית, אלא כ"השאיפה" – האחת והיחידה, בה"א הידיעה.

הטעמים להקמת מדינת ישראל, מנוסחים במגילת העצמאות. במגילה, שנכתבה 3 שנים בלבד אחרי השואה, השואה מוזכרת אמנם בין הסעיפים המסבירים את זכותו של העם היהודי למדינה יהודית בא"י. אך סעיף השואה הוא רק הסעיף השישי, לאחר הסברת הנימוקים העמוקים יותר. השואה לא הוזכרה כסיבה המצדיקה את הזכות הזאת, אלא כאירוע נורא שהמחיש את משמעות אי מימושה. וכך נאמר במגילה: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל היהודים ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים".

הזכות עצמה מנוסחת במשפט ההכרזה על המדינה: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית". זכותנו הטבעית – הזכות למדינה עצמאית וריבונית שלנו בארצנו, כמו זכותו של כל עם. מי ששולל מאיתנו זכות זו, הוא גזען אנטישמי. זכותנו ההיסטורית – הזכות על א"י בתוקף ההיסטוריה היהודית.

מגילת העצמאות נפתחת בזכותנו ההיסטורית. הסעיף הראשון מתאר את תולדות העם היהודי שקם בא"י, "בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". הסעיף השני מדבר על הזיקה העמוקה ועל הנאמנןת של העם היהודי לארצו בכל תקופת הגולה. את התפילה והתקווה "לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית". הסעיף השלישי מתאר את המפעל הציוני. "מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדם העתיקה. בדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית". הסעיף הרביעי מזכיר את הקונגרס הציוני, את הרצל ואת התנועה הציונית, שהכריזה על "זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו". הסעיף החמישי מזכיר את הצהרת בלפור, שקדמה כמעט בשלושים שנה לשואה, "אשר הכירה בזכות ובקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי". הסעיף מזכיר שהזכות אושרה במנדט מטעם חבר הלאומים.

רק לאחר כל הסעיפים הללו מופיעה השואה, ואחרי עוד סעיפים נוספים, ובהם האמירה "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". לאחר עשרת הסעיפים ממכריזה המגילה על הקמת המדינה.

כן, השואה אינה הסיבה לציונות, הרי הציונות קדמה לשואה. הציונות הקימה את "המדינה בדרך" ובזמן השואה כבר היתה "מדינה בדרך". המפעל הציוני יצר מציאות בלתי הפיכה והקמת המדינה היתה בלתי נמנעת. נכון שהשואה המריצה את מדינות העולם לתמוך בהקמת מדינה יהודית, אך גם אם הקמתה היתה מתעכבת בכמה שנים, אלמלא השואה, היא היתה קמה, ומקבצת לתוכה מיליוני יהודים שנספו בשואה.

מדוע חמורה כל כך הצגת השואה כקושאן של מדינת ישראל? כיוון שהטענה הזאת היא אחד הנימוקים לשלילת זכות קיומה בידי הערבים ולהכחשת השואה הנפוצה אצלם כל כך (כדאי לזכור שה"דוקטורט" של אבו מאזן "המתון" הוא על הכחשת השואה).

מה הקשר בין שלילת זכות קיומה של ישראל לבין הכחשת השואה?

שלילת זכות הקיום של מדינה יהודית, שמשמעותה – או התנגדות לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית או הכחשת עצם קיומו של העם היהודי, היא הבסיס האידאולוגי של הצד הערבי בסכסוך הישראלי ערבי. שלילת זכות הקיום החלה עם ראשית הציונות. הערבים, ובפרט ערביי א"י, לא בחלו בכל אמצעי כדי למנוע עליית יהודים לא"י, התיישבות יהודית ובעיקר – ריבונות יהודית במדינה עצמאית. ההתנגדות הזאת כה מוצקה, כה יסודית, עד כדי כך שהערבים מתייחסים לשלילת זכות קיומה של מדינה יהודית כאל מובן מאליו.

והנה, למרות המובן מאליו, מדינת ישראל קמה ומתקיימת כבר למעלה מ-60 שנה. איך ניתן להסביר את האבסורד? הערבים מצאו שני הסברים לתופעה. האחד, הפרוטוקולים של זקני ציון. לטענתם, השליטה היהודית על מוקדי הכוח הפוליטיים, הכלכליים והתקשורתיים בעולם בכלל ובארה"ב בפרט גרמה לעולם לאפשר את העוול שבהקמת מדינת ישראל. ההסבר השני, הוא שהעולם איפשר את הקמת מדינת ישראל בגלל השואה, וכך הם, הערבים, משלמים את מחיר השואה והם קורבנותיה האמיתיים.

אם השואה היא ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל – אם לא היתה שואה, אין הצדקה לקיומה של המדינה. הדה-לגיטימציה למדינת ישראל היא המניע לתעשיית הכחשת השואה, הפופולארית כל כך במדינות ערב. היא המניע להכחשת השואה ההמונית בקרב ערביי ישראל. שלילתם את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מובילה אותם להציג עמדות שעשויות, בעיניהם, ליצור דה-לגיטימציה לקיומה, והכחשת השואה היא אחת העמדות האלה.

אין לחשוד באובמה שהוא שותף לגישה הזאת, אולם דבריו מלבים את התבערה והם כשמן בגלגלי השנאה הערבית לישראל ולכן הם מסוכנים.

מרוב רצון לשאת חן בעיניי הערבים, הוא הקפיד על "איזון קדוש" ובכך איזן בין הצד התוקפן לבין הצד המותקף.

מן הראוי היה, שדבריו בנוגע לסכסוך הישראלי ערבי יתמקדו אך ורק בנושא אחד – בשכנוע הערבים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הסירוב להכיר בזכות זו היא הגורם לסכסוך הישראלי ערבי והיא הגורם להימשכותו עד היום.

אובמה, שנמנע לומר באומץ את הדברים הנכוחים הללו באוזני העולם הערבי והמוסלמי, החמיץ הזדמנות היסטורית אדירה.

* "שישי בגולן"