הבלוג של אורי הייטנר

ברק אובמה, אהוד ברק וראש המוסד מאיר דגן הם שלושה מבין שורה של אישים ומומחים בישראל ובמערב, ששפכו מים קרים על ההתלהבות מההתקוממות העממית באיראן. אין הבדל משמעותי, הם הסבירו, בין אחמדיניג'אד למוסאווי – אלה ואלה אסלמיסטים קיצוניים, אנטי מערביים, אנטי ישראלים, המחוייבים לפרוייקט הגרעין האיראני ושותפים להחלטה עליו.

אין ספק שעובדה זו נכונה. אחמדיניג'אד ומוסאווי מחוייבים למשטר ההאייתולות האיראני, הם בשר מבשרו, מראשיו ומנהיגיו. מיר חוסיין מוסאווי אינו דמוקרט וליברל פרו מערבי, אין לו כרטיס חבר בהסתדרות הציונית ואף בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל ספק רק אם נמצא את שמו.

אם המתרחש באיראן הוא רק התמודדות אישית בין השנים, אכן, אין לכך משמעות רבה. האיש הקובע באיראן, שעל פיו יישק דבר, אינו הנשיא, אלא המנהיג הרוחני, האייתולה סייד עלי חוסייני חמינאי. החלפת הנשיא, תחת מנהיגותו של חמינאי, מזכירה את הבדיחה הישנה על המחלקה בצבא האדום שסוף סוף קיבלה אישור להחליף תחתונים: "איוואן יחליף עם ולדימיר, בוריס יחליף עם סרגיי". אדרבא, אם המדובר הוא רק בחילופין בין השניים, ספק אם כהונתו של בעל תדמית קצת יותר מתונה עדיפה על זו של הקיצוני יותר, כיוון שהיא עלולה להרדים את המערב.

אולם התייחסות אל המתרחש באיראן רק כאל מאבק בין שני המועמדים לנשיאות, או אפילו רק כמחאה על זיוף הבחירות, מחטיאה את העיקר, כיוון שהיא מתייחסת אך ורק לגלוי לעין, ואינה רואה את הפוטנציאל הסמוי שיש במאורעות.

נכון, הצבע הירוק של תומכי מוסאווי אינו מסמל את איכות הסביבה, אך תהיה זו טעות גדולה לראות במיליוני האיראנים המציפים את רחובות איראן, מתריסים כלפי משמרות המהפכה וכוחות הביטחון ומוכנים לסכן לא רק את חירותם אלא גם את חייהם - מיליוני מוסאווים קטנים.

בראיון עם אחד המפגינים, ששודר באחד מערוצי הטלוויזיה הישראליים בשבוע שעבר, כמובן בעילום שם ובמחתרת, הוא אמר שאין לאיראנים שום בעיה עם ישראל והביע רצון ליחסים עמה. המפגין הזה אינו חסיד שוטה של מוסאווי. המחאה נגד אחמידיניג'אד, ולמעשה נגד שלטון האייתולות, מתנקזת לביטוי תמיכה במועמד הנגדי בבחירות לנשיאות, אך המוני המפגינים אינן מקשה אחת. המשותף לכל הוא ההתנגדות למצב הקיים והרצון בשינוי. מן הסתם, כמו במהפכות רבות אחרות, בין החולמים על שינוי הבדלים רבים, שיבואו לידי ביטוי ביום שאחרי המהפכה.

אין ספק שרבים מאוד מבין המפגינים, אולי רובם, אכן מפגינים למען איראן חופשית ודמוקרטית ונושאים בשורה של מהפכת נגד באיראן, 30 שנה לאחר מהפכת חומייני.

הכתף הקרה שארה"ב מפנה כלפי המתקוממים היא טעות חמורה. ארה"ב מחמיצה את ההזדמנות הגדולה, שאם לא תתממש עתה היא עלולה להידחות עוד שנים רבות – ההזדמנות למהפכת נגד. מן הראוי שהעולם החופשי כולו יתייצב לצד מתנגדי המשטר, יעודד אותם, יחזק אותם, יגנה את המשטר ויפעל נגדו. הפאסיביות של אובמה וממשלו במשבר הזה מדאיגים מאוד ומעוררים חששות כבדים אודות שיקול דעתו של מנהיג העולם החופשי, קוצר ראותו ויכולתו לזהות הזדמנויות ולמנף אותם כדי לעצב עולם טוב יותר. 

איך יסתיים המשבר באיראן? הוא עלול להסתיים בדיכוי אלים נוסח טיאננמן. הוא עלול להסתיים בגוויעה איטית ובקול דממה דקה. הוא עלול להסתיים בפשרה, שתותיר את המשטר על תלו ותאפשר בחירות חדשות, שילוב מוסאווי בשלטון או אפילו הקרבת אחמדיניג'אד כדי להבטיח את המשך שלטון האייתולות.

אולם המשבר הזה עשוי להסתיים גם במהפכת נגד, שתחזיר את איראן למשפחת האומות ותסיר את האיום הגרעיני מעל ישראל והמערב. גם אם הסיכוי לכך אינו גדול, די בכך שהוא קיים כדי שהעולם החופשי יתייצב לצד המתקוממים, ולא יחמיץ את ההזדמנות.

* "חדשות בן עזר"