הבלוג של אורי הייטנר

עשר שנים חלפו בין חקיקת חוק השבות לחקיקת חוק יסוד מקרקעי ישראל, ובכל זאת אלה הם חוקים תאומים. שני החוקים האלה משלימים זה את זה. שניהם יחד מממשים את ייעודה של מדינת ישראל כמדינה ציונית, כמדינת העם היהודי. שני החוקים הללו, הם אלה שמגדירים את מדינת ישראל כיותר מסתם מדינה דמוקרטית שתפקידה לספק שירותים לאזרחיה, אלא כמדינה שלוז קיומה הוא הגשמת ייעודה הציוני.

מהותו של חוק השבות, הוא אמירה שמדינת ישראל קיימת למען יהודי העולם, שמטרתה היא עלייתם ארצה ותפקידה להפוך אותם מאזרחים בפוטנציה לאזרחים בפועל. מהותו של חוק הקרקעות, הוא אמירה שמדינת ישראל מחוייבת ליישוב ארץ ישראל ביהודים ומטרתה לשמור את אדמות הארץ למימוש מטרה זו, כעתודה ליישובם של מיליוני היהודים בעולם. גם היום, בעשור השביעי לקיומה של המדינה, רוב העם היהודי אינו חי בה. אסור למדינה להרים ידיים ולוותר על ייעודה לרכז את יהודי הגולה בא"י.

בשמירה על קרקעות הארץ בידי המדינה, מבטיחה המדינה שאין היא מתייחסת אליהן כאל נדל"ן, אלא כאל כלי למימוש החזון הציוני. בחוק היסוד נאמר במפורש: "מקרקעי ישראל... הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת". על פי החוק, הקרקע הלאומית תישאר לעד בבעלות ציבורית, כדי להמשיך לקיים את עקרון הבית הלאומי ליהודים. החוק מממש את חזונו של הרצל: "העם יהיה לא רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה (הקרקע) לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באופן שאינו מתאים עם כוונתו של המייסד. עלינו לדאוג גם להבא כי יהיה הרכוש הזה נשמר באמונה הכי גדולה". 108 שנים חלפו מאז אמר הרצל את הדברים, בנאומו בקונגרס הציוני החמישי. והנה, ממשלת ישראל עומדת לגדוע את ה"לצמיתות" בחקיקה המנוגדת לרעיון הציוני – הפרטת קרקעות הלאום. בשלב ראשון מדובר בקרקעות עירוניות, אך אין ספק שהצעד הבא יחיל את העיקרון על כל אדמות הלאום.

צביונה הציוני של המדינה עומד תחת מתקפה משלושה כיוונים: א. הקפיטליזם הקיצוני, המעמיד את רדיפת הבצע מעל לכל ערך אחר, כולל ערכי הציונות. ב. המשפטיזם האקטיביסטי, שבשם עיקרון אוניברסלי של מדינה אזרחית, פוגע בכל מה שמדיף ציונות וקהילתיות. ג. פוסט ציונות – הרצון לרוקן את ישראל מצביונה היהודי והציוני, מתוך שלילת רעיונות הציונות והתייחסות אליהם כאל מנוגדים לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית. השילוש הבלתי קדוש הזה הינו סכנה לאומית, כיוון שהוא מאיים לקעקע את יסודותיה של ישראל כמדינת העם היהודי.

קו רציף מחבר בין הג'יהאד הארסי שמנהל עיתון "הארץ" נגד יישובים קהילתיים בגליל שהחליטו להגדיר עצמם בתקנון כיישובים יהודיים וציוניים המחוייבים לתרבות היהודית, ומאשים אותם בגזענות, לבין הרפורמה במקרקעי ישראל שמוביל בנימין נתניהו. המקורות האידאולוגיים של נתניהו ושל "הארץ" רחוקים ת"ק פרסה, אך התוצאה היא אחת – מתקפה משולבת על הציונות. עיתון "הארץ" יוצא מנקודת מוצא פוסט ציונית, המנסה להוציא את הציונות אל מחוץ לחוק, בהיותה גזענית, כביכול. אין ספק שנתניהו רחוק מאוד מהגישה הזאת. המקור האידאולוגי שלו הוא הקפיטליזם הקיצוני, על פיו יש לחסל כל דבר ציבורי בישראל, ולהפוך אותו לחלק ממשחק השוק החופשי. למעשה, ניתן לומר שנתניהו מחלק את ארץ ישראל. הוא מחלק אותה לטייקונים, לעשירי העשירים שיקנו את קרקעות המדינה.

כתוצאה מהרפורמה הזאת, אם תבוצע, קומץ משפחות הון ישתלטו על הנכס הלאומי החשוב ביותר, ויעשו בו כבשלהם, כרצונם, על פי האינטרס הפרטי שלהם, גם כאשר הוא יהיה מנוגד לאינטרס הלאומי. מי ערב שהון סעודי לא יושקע ברכישת קרקעות המדינה, לצורך התיישבות פלשתינאית, כחלק ממאבקם במדינת ישראל?

על פי החוק הקיים, אי אפשר למכור את קרקע המדינה לבעלים פרטיים, אלא להחכיר אותה ל-49 שנים. העיקרון הזה נוצק על יסוד ההשקפה היהודית, עוד מימי התנ"ך, השוללת בעלות פרטית על הקרקע. העיקרון המקראי, הוא שאדמת א"י היא נכס אלוהי ולכן אין להעבירה לבעלות פרטית: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ" (ויקרא כ"ה, כ"ג). המימוש המעשי של העיקרון הוא חוק היובל, על פיו בכל 49 שנים נעשה "פריש מיש" של הקרקעות, וחלוקה מחדש על בסיס שוויוני. מטרת חוק היובל היא מניעת פערים בחברה, באמצעות שליטה על אמצעי הייצור המרכזי באותם ימים, הקרקע: "וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ, לכל יושביה; יובל הוא, תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (שם, שם, י').

הבעלות הציבורית על הקרקע, הינה אחד העקרונות הציוניים היסודיים, הן משיקולים של שמירה על אדמת א"י לצורך הגשמת הציונות, והן משיקולי צדק חברתי והימנעות מיצירת פערים חברתיים נוראיים. לא רק ראשי תנועת העבודה דגלו בעיקרון הזה. זאב ז'בוטינסקי, שנתניהו מתיימר להיות תלמידו, הרחיק לכת והציע ליישם את רעיון היובל במדינה העברית באופן מרחיק לכת יותר מבמקרא – אחת לחמישים שנה תהיה שמיטת חובות כללית והשוואה מלאה במצבם הכלכלי של האזרחים, כדי להבטיח שוויון הזדמנויות במסגרת הכלכלה החופשית בחמישים השנים הבאות, עד שנת היובל הבא.

בשל שתי הסיבות הללו – המחוייבות לייעודה הציוני של המדינה והמחוייבות לצדק החברתי, יש לדחות מכל וכל את הרפורמה שמציע נתניהו במנהל מקרקעי ישראל.

שלוש הערות לסיום:

א. את עתודות קרקע הלאום יש לשמור להתיישבות יהודית וכתשתית לקליטת מיליוני יהודים מן הגולה. עם זאת, המדינה מחוייבת גם לאזרחיה הערביים. מצוקת השיכון במגזר הערבי גדולה מאוד, ועל המדינה לאפשר התרחבות של היישובים הערביים או הקמת יישובים חדשים כדי לתת מענה לצורך זה. 

ב. נתניהו מתרץ את הרפורמה בחוסר היעילות ובעודף הבירוקרטיה במנהל מקרקעי ישראל. אכן, הבעיה הזאת קיימת ויש צורך לפתור אותה, לקצר הליכים בירוקרטיים ולשפר באופן משמעותי את השירות לאזרח. אין כל קשר בין הצורך הזה, לבין מכירת קרקעות הלאום לבעלות פרטית.

ג. השינוי המהותי הזה, שהשפעתו על צביונה של המדינה וייעוד כה גדול, מוצנע בתוך חוק ההסדרים. חוק ההסדרים בעייתי כשלעצמו, ובכל מקרה – הוא לא נועד להחלטות על שינוי מהותה של המדינה. הניסיון להעביר את הרפורמה בחוק ההסדרים הוא מחטף אנטי דמוקרטי, וספק אם הוא יעמוד במבחן בג"ץ.

* "אומדיה", "חדשות בן עזר", "שישי בגולן" הפורטל לצדק חברתי bsh