הבלוג של אורי הייטנר

עם המפסיד במלחמה – בעבורו זה אסון. אין בכך ספק. וכאשר אין המדובר במלחמה מקומית על אינטרס, אלא במלחמה טוטאלית, על כל הקופה, האסון הוא טוטאלי. אין ספק שתוצאות מלחמת השחרור שלנו, הן אסון כבד לפלשתינאים. בערבית אסון הוא נכבה. לכן, אך טבעי שיתאבלו על תוצאות מלחמת השחרור שלנו. כן, גם ערביי ישראל. לכן, שללתי מכל וכל את הצעת החוק שניסתה להפוך את האבל הזה לעבירה פלילית (לעומת זאת, אני תומך בנוסח המתוקן, לפיו המדינה לא תממן מוסדות שיציינו את "הנכבה").

אולם יש לזכור, שכאשר הפלשתינאים מדברים על "הנכבה", אין הם מדברים רק על ההפסד במלחמה. מבחינתם, המושג "נכבה" נושק לעוול. הם מציירים תמונה לפיה נעשה להם עוול חמור במלחמה. על המיתוס הזה הם מחנכים כבר ארבעה דורות. וכאשר מדברים בכל העולם ולבושתנו – גם בתוכנו, על "הנכבה", מאמצים את הנראטיב השקרי הזה.

עוול?! קשה למצוא בהיסטוריה האנושית דוגמאות מובהקות יותר לעוול מאשר מה שניסו הפלשתינאים בפרט והערבים בכלל לעשות במלחמת העצמאות. קשה לתאר צדק מובהק יותר מהצד היהודי במלחמה. ואין ניצחון מובהק יותר של הצדק מאשר תוצאות המלחמה.

יום אחרי שהאו"ם החליט על חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית; יהודית על חלק קטן, ללא רצף טריטוריאלי, כמעט בלתי אפשרי לקיום מדינה, וערבית על חלקה הגדול של הארץ, פרצו היהודים במחולות שמחה. הערבים פרצו בפרעות. הפלשתינאים התנפלו על היישוב היהודי במאורעות דמים, שנועדו למנוע את הקמת המדינה ולהשמיד את היישוב היהודי, שלוש שנים בלבד לאחר השואה. ביום בו קמה המדינה פלשו לתוכה צבאות ערב, על מנת להשמיד את המדינה מיד עם הקמתה ולטבוח בכל יהודי א"י.

היישוב היהודי התגונן, מדינת ישראל השיבה מלחמה שערה, הצד המתגונן ניצח את הצד התוקפן, הצדק ניצח, העוול הפסיד. כל תוצאות המלחמה הן התגלמות הצדק. בכל התוצאות הטרגיות לתוקפן, אשם התוקפן. הוא נושא ב-100% מהאחריות לאסונו. זאת האמת על הנכבה. זאת האמת ואין בלתה.

אבל הייתה נכבה בא"י, נכבה אמיתית. היום, ט"ז באב, מלאו לה 80 שנה. בעברית – מאורעות תרפ"ט. ביום זה, בתום דרשת ההסתה של המופתי חאג' אמין אל חוסייני, המנהיג הבלתי מעורער של הפלשתינאים עד ערפאת, יורשו הטבעי ובנו הרוחני, יצא המון פלשתינאי משולהב, חמוש בסכינים, והסתער על שכונות יהודיות בירושלים. הם רצחו 19 איש, פצעו עשרות, הרסו ושרפו בתי יהודים ובתי כנסת. למחרת נערך הטבח הנורא בחברון, שבו נרצחו 67 יהודים ובתיהם נבזזו. כתוצאה מכך ננטשה חברון בידי הקהילה היהודית. התקפות דומות היו בתל אביב, בחיפה, בעזה ובערים אחרות. המושבה באר טוביה נהרסה בידי הפורעים. חולדה הותקפה. מוצא הותקפה והפורעים רצחו כמעט את כל משפחת מקלף. המושבה הרטוב נהרסה ונשרפה עד היסוד. המושבה כפר אוריה נעזבה, נבזזה והוצתה. הרובע היהודי בצפת הותקף, 18 מתושביו נרצחו ו-80 נפצעו. בסך הכל נרצחו 113 יהודים ו-339 נפצעו. פעולת "ההגנה" מנעה אסונות כבדים לאין ערוך.

למה?! למה הם עשו זאת? מה הסיבות לרצח?

בשל המאחזים הבלתי חוקיים? בשל הבניה בשטחים? בגלל הבניה במזרח ירושלים? בגלל הכיבוש? בגלל ההתנחלות? בגלל גדר ההפרדה? בשל המחסומים?

אולי בגלל הקמת מדינת ישראל? אולי בגלל "הנכבה"? אך הרי הטבח ארע 19 שנים לפני הקמת המדינה.

ההיסטוריונים החדשים, האנטי ציונים, יודעים לתת תירוצים והסברים. אך האמת היא אחרת. הסיבה למאורעות תרפ"ט, שכבר היו הסיבוב השלישי של מאורעות דמים של הערבים נגד היהודים בא"י, היא אותה הסיבה להתנפלות הפלשתינאים על היישוב היהודי במאורעות 36'-39', היא אותה הסיבה להתנפלותם על היישוב למחרת החלטת עצרת האו"ם, היא אותה סיבה לפלישת צבאות ערב במלחמת העצמאות, היא אותה סיבה לכך שהערבים לא הסכימו לקבל את תמונת המצב של קווי שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות ("הקו הירוק"), היא אותה הסיבה לפרוץ מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדות, פיגועי הטרור, ירי הקסאמים לעבר יישובי הנגב.

הם אינם מוכנים להשלים עם קיומנו. לא רק עם קיום מדינה יהודית בא"י, אלא עם עצם ישיבתם של יהודים בא"י. זה ורק זה הגורם היחיד לכל המלחמות. זאת ורק זאת הסיבה לכך שאין שלום. כל עוד לא תוסר הסיבה הזאת, לא יהיה שלום, ואין לכך כל קשר לוויתורים שתעשה ישראל.