הבלוג של אורי הייטנר

התקרית הרדיופונית בה קובי אריאל התלהם בתכנית "המילה האחרונה", בהתייחסו לארגון "שוברים שתיקה", כאשר עירית לינור, שותפתו לתכנית, לא "נתנה לו קונטרה", עוררה דיון ציבורי במהותה ובאופיה של התכנית. קובי אריאלי תמה בשידור מדוע לא "מנפחים להם את הצורה ושולחים אותם הביתה עם צלקות", בהתייחסו ל"שוברים שתיקה". אגב, בתכנית הבאה הוא התנצל על הדברים, אף שלא חזר בו מביקורתו החריפה נגד הארגון ומעשיו. ביקורת מוצדקת, לא מיותר לציין.

יותר מדבריו של אריאלי, מה שעורר את הביקורת על התכנית הייתה העובדה שעירית לינור לא ממש התנגדה לדבריו. ומאחר והיא אמורה לגלם את "השמאלנית", או שמא את ה"סססססססמולנית", העובדה שהיא נהגה כפי שנהגה מעידה על כך שהתכנית אינה מאוזנת, שאין בה נציגות אוטנטית לשמאל, שהרי הן עירית לינור והן אברי גלעד הם פטריוטים, או בלשונה של נרי לבנה הם מדברים כאילו דובר צה"ל, רחמנא לצלן, כתב להם את הטקסטים. ואם הם מדברים מגרונו של דובר צבא האויב, הם באמת לא יכולים לייצג את השמאל, ואז... מה התכנית הזאת שווה?

נרי לבנה אמרה את הדברים לכתבה בנדון במוסף "תרבות" של "מעריב". בכתבה התבכיינו לבנה ומנכ"ל הקרן החדשה אליעזר יערי על חוסר האיזון, על תכנית "ימנית", לא עלינו. ח"כ אורי אורבך, בן זוגה המיתולוגי של עירית לינור בתכנית, עד שאיבדנו אותו לטובת הכנסת, הגיב על הטענות הללו באומרו: "השמאל יאלץ להסתפק ב-23 השעות האחרות של האתר". קצר, קולע, שנון ואמיתי, ונותן את התשובה ההולמת להתבכיינות. אולם תשובתו הייתה נכונה גם אילו באמת הייתה זו שעה של תכנית ימנית. והרי התכנית "המילה האחרונה" נועדה ליצור הידברות בין הזרמים השונים והעמדות השונות בחברה הישראלית, וככזאת יש לשפוט אותה. אם הציבור השמאלי חש שאין הוא בא בה לידי ביטוי, אולי אין היא ממלאת את תפקידה?

ראוי לשפוט את התכנית בפני עצמה, נוכח ייעודה, ולא כרצועת שידור אחת בתוך מכלול השידור בישראל. ודווקא בתור שכזאת, אני משוכנע שהיא ממלאת את שליחותה בצורה שאין טובה ממנה. התכנית הזאת היא מופת של הידברות.

ראשית, המנחים שלה מייצגים מגזרים שונים – המגזר החילוני והמגזר הדתי. במקרה של קובי אריאלי – המגזר החרדי. ובמידה מסויימת, הם מייצגים גם את שני עברי המתרס בעמדות המדיניות (להן מיוחסות, משום מה, הגדרות ה"שמאל" וה"ימין"). כבר בקיום דיאלוג יומיומי מתמיד בין עיתונאים מזרמים שונים, מושגת המטרה.

אך דווקא ההרכב הזה הוא זה שהופך את ההידברות הזאת למשמעותית. התרגלנו לפאנלי פופוליטיקה למיניהן, כאילו זו הדרך היחידה להידברות. נזמן את שולה וגאולה שתמרוטנה זו את שערותיה של זו. נזמין את ביילין ופייגלין שיעקרו זה את עיניו של זה. הרב אייכלר וטומי לפיד ינעצו סכינים זה בצווארו של זה. גדעון וציפי חוטובלי יתגוששו בזירת גלדיאטורים. יופי של הידברות.

"המילה האחרונה" מציגה אלטרנטיבה תרבותית אחרת. החברה אינה מורכבת רק מהקצוות. בין הקצוות קשה מאוד להגיע להידברות, וזו גולשת מיד לווכחנות ברמה של "לא הפרעתי לך, אל תפריע לי" (שהיא בעצם -  הפרעתי לך ואני יודע שתפריע לי).

נכון, אברי גלעד לא ירגום את חיילי צה"ל בבלעין ועירית לינור לא תסית לסרבנות. אבל גם ג'קי לוי לא יעקור עצי זית של פלשתינאים וקובי אריאלי אינו שייך לנוער הגבעות. ג'קי לוי וקובי אריאלי הם ימין כמו שעירית לינור ואברי גלעד הם שמאל. אלה קצת ימינה מהמרכז ואלה קצת שמאלה מהמרכז. אלה ואלה מוכיחים שניתן להיות חלוקים בלי להתלהם, בלי שנאת חינם, בלי להיות קיצונים, ללא אלימות מילולית. אלה ואלה מוכיחים שאין חובה להתיישר דום אחרי הקיצונים בכל מחנה, וגם לא אחרי עמדות המחנה. שניתן לבחון כל נושא לגופו ולעתים לתמוך בעמדת המחנה השני. אלה ואלה מעידים, שניתן לקיים דיאלוג תרבותי בין זרמים שונים, שיש בו מחלוקות והסכמות ואין בו תגובות פאבלוביות של רובוטים אוטומטיים.

והם עושים זאת בחן ובשנינות, בעברית יפה ובחוכמה. אז נכון, במחנה הדתי תמיד יהיו מי שיאשימו את ג'קי לוי שהוא "לייט" ואת קובי אריאלי שהוא "מחמדוס" ובמחנה החילוני יאשימו את אברי גלעד שהוא "מתחזק" ובשמאל - את עירית לינור שהיא פטריוטית, לא עלינו. אך אין זה מקרה שדווקא הם הצליחו ליצור את התכנית הטובה והמעניינת ביותר ברדיו הישראלי. כי דווקא המורכבות שהם מבטאים, להבדיל מהפלקטיות של תכניות הפופוליטיקה למיניהן – מעניינת ומאתגרת.

* הפורטל לצדק חברתי BSH