הבלוג של אורי הייטנר

ערב לאוהבי מאיר אריאל, במלאת עשור למותו, אורטל 15.8.09

תפאורה: כל התקליטים, דיסקים, ספר וכרזת מופע העשור בקיסריה.

רקע לפני ההתחלה: הדיסק "מבחר".

עשר שנים חלפו מאז הלך לעולמו אחד היוצרים הגדולים והחשובים ביותר שהיו לנו – מאיר אריאל.

"לימדו למוד בכל הכוח / לימדו למוד כהידרש / לימדו למוד ואל תת שכוח" (מאיר אריאל, "שיר תת מודע זמני"). אני רואה במשפט זה מעין צוואה של מאיר אריאל, ובכל הזדמנות אני מלמד ודורש את שיריו. בערב זה נלמד, נדרוש. לא "למה התכוון המשורר", אלא "מה אני קורא בשיר". חופש הפרשנות והדרש. עומק, רבדים שונים לשירים – פשט, דרש ודרש על דרש, דיאלוג עם מורשת ישראל. 

שיר 1: בלוז כנעני – הקלטה אהוד בנאי.

נכתב כשמונה שנים אחרי מותו. אהוד בנאי – חברו וממשיך דרכו. מתאר את הקשר ביניהם – שולחן השבת, לימוד דף הגמרא. רואה במאיר מי שזכרו מאיר לנו את הדרך בחשיכה.

* לבקש מהקהל לסמן רמזים לשירים.

ש. איזה שירים מוזכרים / נרמזים? "חיית הברזל", "שדות גולדברג", "ארול", "שיר כאב". תמונת התקליט "שירי חג ומועד ונופל".

שיר 2: "מודה אני" – ענר ודניאל

אחרי מותו של מאיר אריאל – קריירה מצליחה. מאמן איכותי אך לא פופולארי, ש-5-6 איש באים להופעותיו, לאמן שחודש לפני הופעה בקיסריה אי אפשר להשיג כרטיסים. המיינסטרים שבמיינסטרים. התגלמות הקלאסיקה. אחרי מותו – ממשיך להוציא דיסקים: הופעה אחרונה בבארבי, הופעות לזכרו, המארז. על הדיסק "מודה אני" – 2000. שירים שהקליט ולא הספיק לפרסם (לראשונה בלי הרי"ש המתגלגלת). שלום חנוך, משה לוי, דורי בן זאב ויזהר אשדות יצרו מתוך הקלטות עצמיות בליווי גיטרה במכשיר ביתי פשוט.

מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי
ועם ביתי
ועם קרוביי וידידיי ועם בני עמי
ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם
אשר בראת.

בלאט, חרש חרש
אט אט, טופפות
עתידות עתידות לקראתנו,
ואת מחייכת אליי מתוך השינה.
יהיה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד,
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אליי
מתוך מתוך השינה

שני בתים כל כך שונים. מה הקשר? הבית הראשון – תפילה לאלוהים. הבית השני – שיר אהבה לאישה. "מודה אני" - הוא שמה של תפילת הודיה קצרה הנאמרת מיד עם השכמת הבוקר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". על פי המסורת, כשאנו ישנים אנו מפקידים בידי אלוהים את הנשמה, ובבוקר, כשאנו מתעוררים, היא חוזרת אלינו, ועל כך אנו מודים בתפילה. מאיר אריאל קם בבוקר בבוקר, מביט בפניה של אשתו המחייכת אליו מתוך השינה, ומודה לאלוהים על החסד והאמת והטובה והרעה והטובה וגו'.

"בבוקר בבוקר" – ביטוי מקראי. מיד על הבוקר. מופיע מספר פעמים בהקשר של עבודת הקורבנות במשכן ובביהמ"ק.

"מחייכת אלי מתוך השינה"... "צוחקת אליי מתוך השינה"... מזכיר לי משהו.

שיר 3: נוגה – הקלטה

משיריו המוקדמים של מאיר אריאל, בשנות ה-60. הלחין – שלום חנוך. שר – חנן יובל. השלישיה ממשמרות.

השיר "מודה אני", אחרי כשלושים שנה, הוא מעין סגירת מעגל עם השיר "נוגה". הוא רואה את שלוותה של נוגה בשנתה, את חיוכה. הוא רוצה לראות את מי שמפשק את שפתיה לחיוך. את מי שמשכין בה שלום, בחלומות שהוא זורע בה. הוא רוצה להודות לו. כעבור 30 שנה, האישה שאיתו מחייכת אליו מתוך השינה והוא מתפלל "מודה אני". בשנות ה-60 הוא "רוצה ... לומר לו תודה". אולי עוד לא יודע, עוד לא יכול. בשלהי שנות ה-90 הוא סוגר את המעגל.

שיר 4: נשל הנחש – ענר ודניאל

מאיר אריאל נולד ב-1942 בקיבוץ משמרות. גדל והתחנך בקיבוץ וחזר אליו כבוגר. היה מזכיר הקיבוץ בשנות ה-80. ב-1987 עזב את הקיבוץ ועבר להתגורר בת"א. הוא עזב את הקיבוץ, אך הקיבוץ לא עזב אותו. רמזים רבים להוויה הקיבוצית ולנוף ילדותו ברבים משיריו. "שדות גולדברג", "ארול" ועוד.

ב-1988 הוציא את תקליטו השלישי "ירוקות". ש. למה "ירוקות"? רמז – מה שם התקליט השני? "ירוקות" – העיניים הירוקות של מאיר אריאל. תקליט המשך לתקליט הקודם – "...וגלוי עיניים". מאיר אריאל הופך את "וגלוי עיניים" ליותר אישי, אלה העיניים שלי, הירוקות, והתקליט הזה הוא המשך התקליט הקודם. ש. ולמה "... וגלוי עיניים"? ולמה השלוש נקודות? שלוש הנקודות מעידות שמדובר בתקליט המשך לתקליט הקודם. ומה התקליט הקודם? תקליטו הראשון – "שירי חג ומועד ונופל". משחק מילים – חג ומועד, מועד ונופל. הקשר בין שמות שני התקליטים: "נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְתֻם הָעָיִן:  נְאֻם שֹמֵע אִמְרֵי-אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן:מַחֲזֵה שַדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כ"ד ט"ו-ט"ז). מה משמעות החיבור שלו לבלעם. פרשנות שלי – בלעם היה נביא מגויס, אך בסופו של דבר אמר את האמת שלו ולא מה שמצפים ממנו. גם את מאיר אריאל ניסו לגייס, אך הוא לא היה מוכן לתייג עצמו באף קליקה, קבוצה או ממסד. הוא גייס את עצמו למה שהאמין באמת.

הוציא את "ירוקות" ב-1988. התקליט הראשון אחרי שעזב את הקיבוץ. בזמן ההקלטות נפטר אביו. הקדיש לו את השיר "נשל הנחש". שירו האהוב עליי ביותר. תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות דף ס"ח ע"א: "יום תעזבני, יומיים אעזבך". כאשר אנו הולכים בדרכים מנוגדות, כאשר אתה מתרחק ממני מרחק יום אחד, המרחק שנפער הוא למעשה יומיים, כי גם אני הולך בדרך ההפוכה.

מאיר אריאל עוסק בשיר במערכת היחסים בינו לבין אביו. הוא מציג קונפליקט קשה בין הרצון להתנתק מאביו וללכת בדרך עצמאית משלו, לבין חוסר היכולת לעשות זאת, כמי שקשור בטבורו למוסר אביו. אין הוא מסוגל להכריע בין המשיכה והדחיה, עד שהוא תקוע באמצע, "תחת גשר מט לנפול", הגשר בין העגלה הרוטינית של מוסר אביו הנעה "בתנועה מתמדת" מעליו, לבין הרצון לפרוס כנפיים ולצאת לעצמאות. המשורר רוצה להתנתק מחיבוק הדב, אך הוא לא ממש יודע איך, ומחוץ לחיבוק הזה, הוא פתאום חסר את יכולת התפקוד הבסיסית ביותר, הוא "מתחיל לשאול מה לרצות, מה לאכול" ובטרם יעיז לתת לעצמו תשובה הוא נתקל באח / אב הגדול - "הנמלה העניינית אותי מודדת", כרמז למוסר העמלני, המעיק, של אביו הקיבוצניק מדור המייסדים, או של דור המייסדים כולו. 

הנמלה העניינית קוראת לו לסדר, להתאפס "במרוץ הכרכרה המשתקשקת". הוא אינו משלים עם הגזירה ומנסה "להיפלט משצף מעגל", אך בהעדר כיוון ברור, בהיפלטו - כמוהו כמי שאיבד הגנה ויכולת תפקוד. הוא "נשמט אביון ודל" "כמו שוקע תחת גל" אך "כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת", תופס אותו האב הגדול בצווארונו ומחזיר אותו למסלול. "תעזבנו יום, יעזבך יומיים", מזהיר האב בכוחנות, המבטאת בעיקר חוסר ביטחון, כאילו אם ישמט הבן לרגע, לא יחזור עוד, ולכן לא ברור אם על בנו הוא מאיים "קפצת ממנה היום - חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור", או אולי על עצמו. 

המשורר מנסה להתנתק, והוא מתנתק אל הפנטזיה, אך זו אינה תכליתית. "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת". מחוץ לעגלה, הוא רוצה בחופש, אך לא יודע לאן ללכת - אם הוא נפתח לכל הכיוונים, אם התשוקה היא לכל כיוון, הוא נשאר קרוע וניצב במקומו: "כך שבינתיים אני נח, כך, כמו שאני מונח", מתחת לגשר, ומעליו "התאוצה... שוב ושוב דורסת". הקונפליקט מחריף בין הפנטזיה של החופש המוחלט לדורסנות המעיקה של העגלה. הוא עצמו חש מרוקן, "עני ורש ומרושרש" וחוזר אל הפנטזיה: "מביט בנשל הנחש. לו רק יכולתי גם אני כך להגיח, בהשילי בלי כל חשש תרבות של עור אשר יבש וכמו חדש למחוז חפצי אגיע". מוסר אביו דומה בעיניו ל"תרבות של עור אשר יבש" שאם ישיל אותו יגיע למחוז חפצו. אך מהו אותו מחוז, אם הוא רק מתחיל לשאול מה לרצות, ואם תשוקתו היא לכל כיוון? לא נותר לו אלא להתעורר מהפנטזיה למציאות אותה הוא מכיר: "אבא בשם אומרו: 'תעזבנו יום'" וכו'. 

הייתה לו גם התנסות אמיתית, מחוץ לפנטזיה "וגם הייתה לי בחורה, קצת פראית, קצת לא ברורה" אך הוא לא ידע בדיוק מה לעשות. הוא איבד את העשתונות "לא הגיע לה שאשתגע".

"אז במכונית שכורה הרסתי לה את הצורה" ו... "ועכשיו אני מתגעגע". למה? לבחורה? לפנטזיה? לחיק החם והמוכר של אביו? "לך תצא מזה עכשיו. איך תצא מזה עכשיו". ושוב הוא מוצא עצמו בנקודת המוצא "מתחת איזה גשר". נטוש וריקני - "מי צריך אותך עכשיו, מי בכלל זוכר אותך עכשיו, לך תתחיל למצוא שוב את הקשר". ובתוך אי הוודאות הזו נשאר רק הקבוע והמוצק, אבא ש"חוזר ואומר: תעזבנו יום יעזבך יומיים" עד שורת הסיום - "ואתה תקוע מאחור". 

אפשר לראות בשיר – אמירה דורית.

שיר 5: ערימת דשא – דניאל

לשיר את הבית הראשון במנגינת "יצאנו אט". שיר שנכתב לאירוע פנימי של משמרות, עבור להקת "המשמרון". מאיר כתב את השיר לפי מנגינת "יצאנו אט". חברו שלום חנוך, נער צעיר, צעיר ממנו בחמש שנים, הלחין.

השיר מבטא את ההוויה של בני נוער בקיבוץ. אבל גם את הקושי ליצור אינטימיות. ערימה של חבר'ה – בכיף. כשהוא לבדו, איתה – "אני שותק וכה כבדות ידיי". ודבר לא יוצא – היא מסתובבת והולכת. כמו ב"נשל הנחש" – "הרסתי לה את הצורה, ועכשיו אני מתגעגע". נו, די!

קטע 6: הדשא של השכן – DVD

שיר 7: ירושלים של ברזל - הקלטה    

מאיר אריאל שירת בצנחנים. במלחמת ששת הימים היה בין משחררי העיר העתיקה, כלוחם בגדוד 28 של חטיבה 55. בשוך הקרבות התכנסה החטיבה למסיבת סיום המלחמה באמפיתיאטרון של הר הצופים, שהיה שומם מאז כיבוש העיר העתיקה בידי הירדנים במלחמת השחרור. נחמה הנדל שרה את "ירושלים של זהב" לקול תשואות הקהל. מאיר אריאל קפץ לבמה, ואמר שהוא רוצה לשיר את גירסת הלוחם, שהוא כתב. נחמה הנדל פינתה לו את המקום, אך לבקשתו, היא נשארה ללוות אותו. הוא שר את "ירושלים של ברזל". הלוחמים שראו בשיר את השיר שלהם, המשכו של "ירושלים של זהב" והגירסה שלהם לשיר, התלהבו. רבקה מיכאלי, שסיקרה את האירוע לרדיו, הקליטה אותו במכשיר ההקלטה שלה. למחרת השיר שודר ברדיו והיכה גלים. קצין החינוך של החטיבה ישראל הראל, לימים – יו"ר מועצת יש"ע, התלהב והדפיס את המילים, שחולקו לכל חיילי החטיבה, לקראת המסדר הרשמי של החטיבה, שהתקיים למחרת ברחבת הר הבית (בטרם נמסר לוואקף). זהו, כנראה, המסמך הישראלי הרשמי היחיד שעליו נכתב, לצד התאריך – הר הבית.

עם השנים נוצרה מיתולוגיה כאילו השיר הוא שיר מחאה, המנוגד במסריו ל"ירושלים של זהב". איני מקבל זאת. אין ניגוד בין "ירושלים של זהב" ל"ירושלים של ברזל",  אלא השלמה דווקא. מה יפה יותר מכך שהצנחנים ששחררו את ירושלים, שרו את שיר הקינה על העיר המחולקת – "ירושלים של זהב", ומכך שהתאימו את המילים למציאות החדשה שהם יצרו ולחוויה שחוו. לאחר שחרור העיר העתיקה, הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים / לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית / בעיר העתיקה" וכו'. וכך גם מאיר אריאל, ממשחררי העיר "עכשיו אפשר אל ים המלח / בדרך יריחו. / עכשיו אפשר אל הר הבית / וכותל מערב / הנה הנך באור ערביים / כמעט כולך זהב".

מאיר אריאל כואב את כאב המלחמה ומחירה "ושחר קם פתאום / הוא רק עלה, עוד לא הלבין הוא / וכבר היה אדום". וכן "ובאו אמא אחר אמא / בקהל השכולות". כמי שחווה את השכול והכאב, אין הוא שר כנעמי שמר "אשר כולה זהב" אלא "כמעט כולך זהב". אבל הוא לא מתבלבל. הוא מבין שאין אלה חללי שווא. "במחשכייך ירושלים / מצאנו לב אוהב / עת באנו להרחיב גבולייך / ולמגר אויב". נעמי שמר מקוננת על עיר "ובלבה חומה". מה ראוי יותר מתשובתו של הלוחם המשחרר "הלא לחומותייך קראנו דרור". נעמי שמר כתבה "כי שמך צורב את השפתיים כנשיקת שרף". האסוציאציה של מאיר אריאל היא ללחימה - "נושך שפתיו ולא בלי יגע / הוסיף הגדוד ללחום". מאיר אריאל מבטא גם את גאוות הניצחון "למגר אויב", "נפוצו כל גדודי המלך". והרי בלי הניצחון, מצד אחד, ובלי המחיר הכבד, מצד שני, לא היינו קוראים דרור לחומותייך.

שירו של מאיר אריאל מסתיים בתפילה ותקווה "ירושלים של זהב / ושל עופרת וחלום / לעד בין חומותייך / ישכון שלום". יש מי שיציג שורה זו כניגוד לדרכה של נעמי שמר, אך אין טעות גדולה מזו. נעמי שמר עצמה כתבה כמה משירי השלום היפים ביותר, כמו "מחר" ו"אצלנו בחצר".

לאחר המלחמה הודבק למאיר הכינוי "הצנחן המזמר". הוא הוציא באותם ימים תקליטון עם ארבעה שירים שכתב במלחמה – "ירושלים של ברזל". שירים נוספים – "עסק ביש", "ליל אהבה עם אזרחים" ו"בבל"ת". על העטיפה – צולם במדי צנחנים עם כומתה אדומה על הכתף. בשער האחורי כתב: "2 למרץ 1942, בילינסון, 2 אחרי חצות, קיבוץ משמרות, עברית, אנגלית (בתנאי שמדברים לאט...), ילדות סבירה, בחרות מפוקפקת, הרטיב עד גיל מאוחר, מוצץ עד היום. הליכתו לצנחנים היוותה נסיון נואש ואחרון להעלותו על הפסים. הנסיון הצליח חלקית לאחר שהנ"ל עלה רק על פס אחר בסיום קורס מ"כים (טר"ש)".

לא אהב את הכינוי המחייב "הצנחן המזמר" ("אפקט בלעם") והעדיף להתרחק ממרכז העניינים. יצא לשליחות בארה"ב והתוודע למוסיקה האמריקאית, ובעיקר למוסיקה של בוב דילן, וכתב בהשראתו. כתב עוד שירים שביטאו את ההווי הצבאי, כמו "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" המתאר את שגרת החיים במעוז בתעלה במלחמת ההתשה, "שיר תת מודע זמני" ("עולה נגמ"ש על קו רקיע") ו"פלוגה בקו או: לגמרי במקרה" ("אני רוצה לפגוש אותה / פתאום במקרה").

שיר 8: דאווין של שיר מחאה – הקלטה של שלומי שבן (בעיניי, ביצוע יפה יותר משל מאיר אריאל, בעיקר בנגינתו הווירטואוזית בפסנתר

האם היה משורר מחאה? אני השתתפתי בשני אירועי מחאה בהם הופיע. הוא נאם בכנס היסוד של "השמאל עם הגולן" בצוותא, 1995. לא רצה לשיר אלא רק לדבר, ודיבר נגד המחשבה אפילו על עקירת יישובים, וטען שמי שעוקר יישובים אינו באמת איש שלום. עם זאת, אמר שאם הסורים יסכימו להשאיר את היישובים על מכונם, יתמוך בנסיגה מהגולן תמורת שלום. אך אי עקירת היישובים – תנאי בל יעבור. אירוע נוסף – הפגנה של התנועה לשינוי שיטת הממשל, בגן הוורדים, אחרי "התרגיל המסריח" (מרץ 90'). הוא שר את נרקומן ציבור. "...בוקר טוב אדוני הטפיל. כבר בזבזת היום את כספי הציבור? / המיצית עד קצה התרגיל זכות אנושית לטעות בחיבור? / העשית תורנות דחליל לגרש כל מיני ניקור וקירקור? / החשבת לקחת כפיל, לשיפוץ תדמיתך בעיני הציבור? / או זמנית להעלם כליל לרגל דו"ח המבקר החמור? / אין כל צורך, הציבור לא נראה מתרומם / קצת חוזר על עצמו הדו"ח, ארוך ומשעמם...".

כתב נגד הפוליטיקאים "המלך הערום רוכב שנית", כתב נגד הבירוקרטיה, העריצות והאטימות של פקידים החורצים גורלות "עברנו את פרעה", "שואף לאפס". נגד השחיתות המסכנת את הקיום "סוף העולם בלוז". במלחמת לבנון הוסיף בית ל"לילה שקט עבר על כוחותינו": שר באנגלית – "hey nice jewish boy / what are you doing here / … nothing for you here … go home"  "לילה שקט עבר על כוחותינו בצידון".

אך כאינדבדואליסט מושבע, סרב להשתבץ במשבצות של מחאה (שוב, "אפקט בלעם"), עמדה פוליטית מסויימת וכו'. כתב שיר מחאה על אופנת שירי המחאה, שבה יושבים בכיף בסלון וכותבים שיר מחאה כי כך צריך, כי זה צו האופנה, כי כך אפשר להיות "אין". נשמע לאיזו פעולה פיזיולוגית הוא משווה את המחאה הזאת.

היה ערב יפה בעולם
כל העיניים אמרו אה או אה
יצאנו צלילה שלי ואני
אל איצקי ודורה.
דורה היתה רפוית כפתור
איצקי אמר שנשב איפה נמצא את עצמנו
שנשתה ונאכל ונסחוב ונמשוך
מה שנמצא לעצמנו
שנשטוף את הכלים אחר כך בעצמנו
(להרגשת הביתיות עכשיו)
ועוד מעט הוא חוזר
והסתלק לשירותים.
מצאנו, ישבנו, שתינו, אכלנו, סחבנו, משכנו,
שטפנו... כמו ששם צחקנו
לא בכינו שנים.

אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים

איצקי חזר מהשירותים ואמר
שבום על קולי זה גאג לא נורמלי בטלוויזיה
כל בום זה יותר מצחיק.
בום! בום! והקריין אומר
"הגשנו לכם בום על קולי בחסות המועצה לביטחון
לאומי שוטף." פתאום בום!
הטלוויזיה מתפוצצת לאלפי חתיכות גחליליות
סטייל צחוקים סגולים בהיאחזות הנח"ל מלכישוע
אלוהים יודע מה זה היה צריך להיות
אבל כמו שאנחנו צחקנו לא בכינו שנים

אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים

דורה סיפרה שחלמה
שאני תוקע לה מיקרופון לפה באמצע הצהריים
ושואל אותה חגיגית מה היא חושבת
היא כל כך פוחדת להישמע טיפשית
שהיא לא יכולה להוציא מילה מהפה
אחר כך בערב היא רצה
ומכל הטלוויזיות ברחוב היא נשקפת לעצמה
עם שפתיים רועדות בלי קולה יישמע
מתה כבר מסקרנות לדעת מה היא חושבת
היא מתעוררת... משקולת בחזה
נוזלת לה דרך העיניים לכרית.
צלילה שלי אמרה, אם אנשים היו יודעים
בחלומות של מי הם מככבים בתור מה

אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים.

צלילה שלי קמה, התמתחה
סובבה שובבה - בסלון - סטייל בלון
איצקי התחפר בתקליטים
דורה ואני החלפנו הצצות
תפסנו את איצקי מציץ לנו מעל גבי עטיפת תקליט נשמה
זה בסדר
צלילה שלי התמוטטה נון שאלאנטית באמצע החדר
שלוחת ירך, פרופת ברך, זרוקת דרך
איצקי חש חץ הנמהר לחלץ דאוואין על השטיח הרך
זה בסדר
מהזווית סטייל ספה
החלקתי גם אני בגלישת ז'ילה סטייל פרוטופלאסמה
אל דורה השמוטה אפרקדן על כרית אוויר מפלסטיק שקוף
רפוית כפתור, נושמת
הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות
המתרמזות מחולצתה הדקה
יכולתי להגיד פשוט שדיה
לילה אחד הם היו פשוט שדיה
שוב הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות
המתרמזות מחולצתה הדקה
אני שונא דימויים בחיי אבל מה אני יכול לעשות
עכשיו עכשיו עכשיו

אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים

אז מה כל הדאוואין של שירי מחאה
כל פעם חוזרים לאותה נקודה
מה שלא תעשה, המים יורדים.
תעשה שמיניות באוויר, תעשה קטינות סלאביות
בתרגילי מתח, גמישויות כחלחלות עם חתך
מרחפות על פני כל השטח, תחרוז נתח לפתח
תגיד בטח בטח צנון ורתח
המים יורדים
טיף! טף! צליף צלאף שלולילולילולילולי ליות
צוועי טיפין, תרי מקורין
שלולי לולי לולי לו לי לו להיות

אבל המים נוזלים המים אוזלים
המים יורדים.

שיר 9: מדרש יונתי – הקלטה

מאיר אריאל מרבה לשוחח בשיריו עם שיר השירים. שיר השירים הוא שיר אהבה בין גבר לאישה, ואלגוריה למערכת היחסים המורכבת בין אלוהים לכנסת ישראל. ברבים משיריו הוא משחק בזיקה בין אהבת הארץ לאהבת אישה. הוא מצטט משיר השירים ב"שדות גולדברג", ב"שובי השונמית" ועוד.

בשיר השירים נאמר: "יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שה"ש ב', י"ד). מאיר דרש את הפסוק הזה ב"מדרש יונתי".

"יונתי שוב בחגווי הסלע" הוא כותב, כרומז לכך שאנחנו שוב באותו מצב היסטורי עליו מדבר המשל. הוא דורש תיקון לעם ישראל בזמן שהמציאות של רשע, שחיתות וריקבון עלולה להמיט עליו חורבן וגלות. במצב החברתי והמוסרי, לא יהיו לא ארץ ישראל ולא שלום. אהבת הארץ ואהבת השלום הן מילים ריקות במציאות הזאת.  לא ארץ ישראל: "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות / שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? / בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה
בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה? / כגנב במחתרת יהודה? /
ולמי תמכור את 'שדך' בשנת שמיטה / או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה? / ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית / בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית? / בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח -
גאולה אתה לא נותן"?

לא שלום – [ירושלים] "... עירנו עירומה / שלא רודפת צדק צדק / לא רוצה שלום / כי אין שלום בלי צדק".

השיר חריג בבוטות שלו (במילים ובמנגינה) ובפנייתו בגוף שני (למי? למישהו מסויים? למאזין? או שמא ה"אתה" הוא בעצם "אנחנו")?

השיר מתכתב לכל אורכו עם "שיר השירים": "עוטה על עדרים", "אל תעוררו ואל תעירו שנאה שלא תחפץ" (במקור – "את האהבה עד שתחפץ"), "הראיני את מראיך", השמיעיני קולך", "ערב קולך", "דודך". אך גם עם "ירושלים של זהב" ("כיכר השוק הומה"), אלכסנדר פן ("מאמא מאמה אדמתי ... עד מותי"), עם ספר דברים ("צדק צדק תרדוף").

ל"צדק צדק תרדוף בקש שלום ורדפהו" כתב מדרש בפני עצמו: שם הוא מספר על רודף צדק ג'ימי ודין רודף שלום שנפגשים בבאר, ומרוב קנאות אלימה לצדק ולשלום שלהם: "זורק דין שלום לג'ימי צדק / 'אתה מודע לזה שצדק זה חרוז להדק?' / יורק ג'ימי צדק לדין שלום / 'ממש כמו ששלום זה חרוז לחלום' / שורק דין לג'ימי 'בשבילך צדק זה חדק / שיש לו רישיון לחטט לי בארון' / חורק ג'ימי לדין 'בשבילך שלום זה שלוש / עיוור, חירש, אילם וששולמן ישלם' / ושוב שרים איש את שלו // צדק צדק תרדוף בקש שלום ורודפהו... // והנה הם קמים רודף מול רודף / לגחך קלות ולהתנדף / בשלולית אפלולית בבאר האדום / לא פלא שצדק בורח לא פלא שבורח שלום".