הבלוג של אורי הייטנר

            א. מבוא

במסתו "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים' ('כנענים') (1) מזכיר ברוך קורצווייל פעמים אחדות בצמידות שני כתבי עת אותם הוא מכנה "עיתונם", משל היו עיתון אחד – ביטאון הזרם הכנעני. שני העיתונאים הם "במאבק" ו"אלף".

כתב העת "אלף" היה ביטאונם של "העברים הצעירים", או כפי שכונו "הכנענים". כתב העת נוסד בנובמבר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, בידי מנהיג התנועה והאידיאולוג שלה, המשורר יונתן רטוש והמשורר והמתרגם אהרון אמיר, שערך את כתב העת.

"במאבק" היה כתב עת שפעל בשנים 1946-1947, והיה ביטאונה של קבוצה קטנה בשם "ארץ ישראל הצעירה", שנודעה יותר כקבוצת "במאבק" על שם כתב העת. בראש הקבוצה עמד אורי אבנרי, שגם ערך את כתב העת. המסר המרכזי של התנועה וכתב העת הוא "המרחב השמי" (אותו אציג בהרחבה בהמשך). בשנות החמישים הקים אבנרי את תנועת "הפעולה השמית" שנועדה לתת לרעיונות ביטוי פוליטי (אף שלבסוף לא התמודדה בבחירות).

בשיח הציבור של שנות הארבעים והחמישים, ההתייחסות לשתי הקבוצות הללו ולמה שהן מייצגות, הייתה כאל זרם אחד. עם זאת, בין הקבוצות שרר דם רע והן הרבו להתכתש ביניהן ולהבליט את המחלוקות האידיאולוגיות ביניהן, כאשר כל קבוצה חיפשה את הדרך להיבדל מרעותה.

אין ספק שקורצווייל, אדם שהדיוק והאבחנה היו נר לרגליו, והיה מעורה ובקיא מאוד בזרמים ובתת הזרמים האידיאולוגיים ביישוב ובמדינה הצעירה, ושחקר לעומק את תופעת הכנענות בטרם כתב עליה את מסתו הרחבה, היה מודע להבדלים ולמחלוקות בין השתיים. אף על פי כן הוא בחר להציג אותן כשתיים שהן אחד. ניתן לראות בכך ביטוי לגישתו הכללית, הרואה בכנענות וריאציה ישראלית של התופעה היהודית גלותית שהפנתה עורף ליהדות, ובה הוא מכליל סופרים ואנשי רוח כיל"ג, ברדיצ'בסקי, ברנר, טשרניחובסקי, הזז, קלצקין ושניאור, שאת רטוש ואמיר הוא רואה כממשיכיהם הטבעיים (2). אם הכנענים הם המשכם של היוצרים הללו, קל וחומר שאין לייחס משמעות למחלוקות הזעירות הרבה יותר בין שני הביטאונים ושתי הקבוצות. בדרכו הסרקסטית, שפך קורצווייל מים צוננים על המחלוקת בין שתי הקבוצות, ומחק אותה כהצגת שני כתבי העת כעיתונה האחד של תנועה אחת, שבה כלל אינו מזלזל – להיפך הוא רואה אותה כחשובה ומשפיעה מאוד ועל כן כמסוכנת ביותר.

ההתייחסות הנפרדת היחידה של קורצווייל, במסתו, לקבוצתו של אבנרי הייתה בהערת שוליים, בה הסביר ש"'התנועה השמית' – אבל לא רק היא בלבד – היא המשכה של תנועת 'הכנענים'" (3).

האמנם צדק קורצווייל באבחנתו שההבדלים בין הכנענים לבין אורי אבנרי בטלים בשישים, או שאכן המחלוקת ביניהם אידיאולוגית ועמוקה, כפי ששני הצדדים מציגים אותה? על כך אנסה להשיב בעבודה זו.

בשל קוצר היריעה, לא אציג בעבודה את התנועה הכנענית והאידיאולוגיה שלה, בה עסקנו בהרחבה בקורס שבמסגרתו אני כותב אותה, אלא ארחיב בהצגת השקפת עולמו של אורי אבנרי והדומה והשונה בינה לבין הזרם הכנעני. אפתח את העבודה בהצגת ציוני דרך ביוגרפיים של אבנרי, אמשיך בהצגת עיקרי השקפת עולמו – כולל גישתו לסכסוך הישראלי ערבי ובשאלות האוריינטציה המדינית של ישראל, שהינן רלוונטיות לענייננו, ארחיב בהצגת תפיסתו את מהות "הצבר" – שהיא מהותית מאוד להבנת ענייננו, ואסיים בהצגת המחלוקת בין אבנרי לכנענים כפי ששני הצדדים ראו אותה וכפי שאני מנתח אותה.

יש לציין, שחלק מן החומרים עליהם התבססתי בעבודה זו, מבוססים על עבודה סמינריונית על אורי אבנרי, שכתבתי במסגרת לימודי התואר הראשון שלי במדע המדינה ב-1993.

            ב. אורי אבנרי – ציוני דרך ביוגרפיים

אורי אבנרי נולד בגרמניה, בספטמבר 1923, בשם הלמוט אוסטרמן. ילדותו בגרמניה עמדה בצל סוף הרפובליקה הוויימארית ועליית הנאצים לשלטון. בנובמבר 1933, עשרה חודשים לאחר עליית היטלר לשלטון, עלתה משפחתו של אבנרי לארץ. משפחתו הייתה משפחה אמידה. אביו היה איש עסקים בגרמניה. כרבים מאנשי העליה הגרמנית בשנות ה-30, ירד אביו מנכסיו בתוך שנה מעלייתו. מצבה הכלכלי של משפחתו הידרדר לעוני קשה. הם חיו בשכונת פלורנטין בת"א. הוריו פתחו מכבסה. אבנרי סיים את לימודיו בכיתה ז' ובגיל 14 החל לעבוד לפרנסתו.

בגיל זה, בשנת 1938, לאחר שהבריטים הוציאו להורג את שלמה בן יוסף, איש אצ"ל שנתפס לאחר ניסיון התנקשות באוטובוס ערבי, הצטרף אבנרי לאצ"ל, והשתייך לארגון זה עד שנת 1941. ב-1941, כשנה לאחר הפילוג הגדול באצ"ל והקמת הלח"י, ומייד לאחר "הפילוג הקטן" – פילוג על רקע של מאבקי כוח באצ"ל בת"א, הוא פרש מן הארגון.

את התקופה שבין 1941-1945 מגדיר אבנרי כתקופת "אובססיה של חיפוש השקפת עולם", אחרי הזעזוע של הפרישה מהאצ"ל (1). בתקופה זו, "פלירטט" אבנרי עם קבוצות המקורבות להשקפת עולם כנענית ועל פי כתבים שלו מתקופה זו, נראה שנקט בעמדות פוליטיות ימניות רדיקליות (2).

ב-1946 ייסד אבנרי קבוצה קטנה, שחרף גודלה עוררה רעש רב. שם הקבוצה – "ארץ ישראל הצעירה", אך היא נודעה יותר בשם "במאבק" על שם ביטאונה. כתב העת "במאבק" (3) הופיע ארבע פעמים בשנים 47'-46'. תהודת העיתון הייתה רבה, ונכתבו עליו למעלה ממאה מאמרים (4). הגיליון האחרון של "במאבק" התפרסם יומיים לאחר החלטת עצרת האו"ם על החלוקה. החוברת יצאה נגד תכנית החלוקה, והזהירה שזו עלולה להביא למלחמה גדולה ולשפיכות דמים בהתנגשות היסטורית בין האומה העברית והאומה הערבית (5). חודשיים קודם לכן, הוציא אבנרי חוברת בשם "מלחמה ושלום במרחב השמי", בה סיכם את רעיונותיו ורעיונות קבוצת "במאבק". כמה מהרעיונות המופיעים בחוברת מלווים אותו עד היום. הוא דיבר בה על א"י כמולדת משותפת לעברים ולערבים ועל אחדות המרחב השמי (6).

עם פרוץ המלחמה התגייס אבנרי ושובץ בחטיבת "גבעתי". אף שחבריו והוא ראו במלחמה טעות טרגית, הם טענו שבשעה שקיום היישוב מוטל בספק – אסור לראות את הדברים מבחוץ, אלא לקחת בהם חלק (7). הוא שרת ביחידת הסיור של החטיבה, שכונתה "שועלי שמשון" ואח"כ כמ"כ בחטיבה. הוא השתתף בהרבה מאוד קרבות במשך כל תקופת המלחמה ולקראת סופה, בדצמבר 1948, נפצע.

לאחר פציעתו החל אבנרי לעבוד באופן מסודר בעיתון "הארץ", לו שלח רפורטאז'ות מהחזית כבר בתקופת המלחמה (8). הוא כתב ב"הארץ" מאמרים ראשיים.

באפריל 1950 קנה אבנרי, יחד עם שלום כהן, את העיתון "העולם הזה", שעד אז נערך בידי אורי קיסרי. "העולם הזה" היה במהרה לכלי ביטוי לרעיונותיו של אבנרי. הוא הפיץ בהם את רעיונות "המרחב השמי", אך בעיקר שימש במה לביקורת חריפה ביותר נגד המשטר  והמדינה. אבנרי הציג את עצמו ואת עיתונו כמבטאי רוח החיילים הקרביים שחזרו מהמלחמה. ככזה, הוא הביע אכזבה עמוקה מהמדינה, השונה מזו עליה נלחמו ואותה הקימו הוא וחבריו (9). העיתון ניסה להציג במשך כל השנים אלטרנטיבה כוללת למדינה ולמדיניותה. כן עסק העיתון בחשיפת פרשיות שחיתות של השלטון.

באמצע שנות ה-50 שיתף אבנרי פעולה עם שמואל תמיר בפרשת קסטנר. במשך שנים הפכו תמיר ואבנרי את המשפט לכלי אופוזיציוני חריף, יש המכנים זאת הסתה פרועה, נגד מפא"י (10). תמיר היה עורך דינו של מלכיאל גרינוולד במשפט, ואבנרי העניק לו במה רחבה במשפט זה, כמו גם במשפטים פוליטיים אחרים, כמשפט "שורת המתנדבים" ועוד. בתקופה זו החריפו יחסי אבנרי והמשטר. לטענתו, ראה בו המשטר את אויבו הראשי והפעיל נגדו ונגד עיתונו טרור פיסי, החרים אותו ואף הקים עיתון מתחרה – "רימון", שנועד לשבור אותו כלכלית.

אבנרי התנגד למלחמת סיני. הוא ראה בה מלחמה קולוניאליסטית מובהקת כנגד תנועת השחרור הערבית. באותה תקופה תמך אבנרי , בניגוד לקונסנזוס הלאומי בארץ, בתנועות השחרור השונות בעולם השלישי בכלל, ובפרט במזה"ת. הוא תמך במהפכות במצרים (של נאצר) ובעיראק ומלחמת ה-FLN נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. בשנת 1957 פרסם בעיתונו תכנית שלום, שנקראה "תכנית איחוד הירדן" (11). בתכנית זו קרא לראשונה להקמת מדינה פלשתינאית במקום ירדן, ולהקמת פדרציה ישראלית  פלשתינאית.

הוא הקים יחד עם נתן ילין מור וקבוצת אינטלטקטואלים את תנועת "הפעולה השמית". לאחר כשנה של עבודה שיטתית הוציאה הקבוצה את "המנשר העברי", מניפסט בן 164 סעיפים, המסכם את תפישת עולמם. ביטאון הקבוצה היה "אתגר", בעריכתו של ילין מור.

בשנת 65', ערב הבחירות לכנסת השישית, הקים אבנרי מפלגה חדשה – "העולם הזה – כוח חדש". ההחלטה להקים את המפלגה התקבלה בעקבות חקיקת "חוק לשון הרע" בכנסת, אותה הציג אבנרי כחוק אנטי דמוקרטי דרקוני, שנועד, לטענתו, לרצוח את העיתון "העולם הזה" (12). עם זאת, הוא מציין שכבר ב-1949 שקל הקמת מפלגה, אך החליט שבשל חוסר במשאבים עדיף להקים עיתון. התלבטות זו חזרה ונשנתה בכל מערכת בחירות. בבחירות לכנסת החמישית כמעט והחליט להקים מפלגה שתתבסס על "הפעולה השמית", אך לא עשה זאת, כיוון ששמואל תמיר הקים קבוצה מתחרה, שרעיונותיה דומים, שנקראה "המשטר החדש" (שלבסוף לא קמה).

תנועת "העולם הזה – כוח החדש", התבססה על דורות של קוראי "העולם הזה", שעיצבו את השקפת עולמם על עולם המושגים של אבנרי. בין פעילי המפלגה בלטה קבוצה של חברי "מצפן". הללו פרשו מהמפלגה לאחר הבחירות לכנסת, עקב חילוקי דעות עם אבנרי, וכיוון שאבנרי חשש שיפעלו כמפלגה בתוך מפלגה (13).

בבחירות נכנס אבנרי לכנסת ומפלגתו "גירדה" את המנדט השני. הייתה זו "מהפכה זוטא" בפוליטיקה הישראלית. הייתה זו הפעם הראשונה שהתמודדה בבחירות רשימה חדשה לחלוטין, שאינה חלק מהמפלגות המסורתיות. כניסתו של אבנרי לכנסת נחשבה להישג גדול ולהפתעה כבירה. ארבע שנים אח"כ נבחר אבנרי שנית, ובכנסת השביעית זכה גם במנדט נוסף ושלום כהן, שותפו משנים לעריכת העיתון, נבחר גם הוא.

כעבור פחות משנתיים התפלגה הסיעה, עקב סכסוך בין השנים. אבנרי האשים את כהן שהוא מסרב למלא הסכם רוטציה בינו לבין עו"ד אמנון זכרוני – מס' 3 ברשימה. כהן האשים את אבנרי בניהול דיקטטורי של התנועה. הפילוג היה לסכסוך אישי קשה ומתוקשר, ובעקבותיו כתב ופרסם כהן את ספרו "העולם הזה" – ספר שלם נגד אבנרי, ובו האשמות קשות והשמצות (14).

אבנרי בלט מאוד כח"כ. הוא נאם יותר נאומים מכל חבר נכנסת אחר באותה תקופה, ועסק בכל נושא שעמד על סדר יומה של הכנסת. הוא הסעיר את הכנסת לא אחת בסערות, הרחקות והפרעות. במשך 8 שנות כהונתו – נאם אבנרי למעלה מאלף נאומים. במקביל, המשיך לערוך את עיתונו "העולם הזה".

בעת כהונתו בכנסת השישית, פרצה מלחמת ששת הימים. אבנרי תמך במלחמה, בה ראה מלחמת מגן, והצביע בעדה בכנסת. ביום החמישי למלחמה, כתב בעיתון "דף", עיתון יומי שהוציא במהלך המלחמה, מכתב גלוי לראה"מ לוי אשכול ובו פרט תכנית שלום. בתכנית הוא קרא לערוך תוך 3 חודשים משאל עם בין תושבי רצועת עזה והגדה המערבית, בו הם יוזמנו להכריע על עתידם. הם יוזמנו להשיב ב"כן" או "לא" לגבי העיקרון של הקמת מדינה פלשתינאית חופשית ועצמאית. הוא הציע להקים מדינה כזו, ולייסד פדרציה בינה לבין מדינת ישראל (15). לתכנית זו הטיף אבנרי מאז המלחמה ועד היום.

בשנות השבעים היה אבנרי הראשון שקיים מגעים עם אנשי אש"ף. תחילה נפגש עם פעילים מרכזיים כסעיד חמאמי, נציג אש"ף בלונדון לאחר מלחמת יו"כ, ועם עיצם סירטאווי מראשי הארגון. שני אנשי אש"ף אלה נרצחו בידי  ארגונים פלשתינאים קיצוניים. בשנת 1982, במהלך מלחמת לבנון, נפגש אבנרי לראשונה עם ערפאת עצמו בביירות הנצורה ולאחר מכן נפגשו פעמים נוספות בתוניס (16).

בשנת 73', מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, רץ אבנרי לכנסת בפעם השלישית. הפעם רשימתו נקראה מר"י (מחנה רדיקאלי ישראלי), וכללה קבוצות שמאל כמו חלק משי"ח, יוצאי מק"י ועוד. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. בתקופה שלא היה ח"כ, המשיך בפעילות פוליטית, במקביל לעריכת העיתון, במסגרות שונות של השמאל הרדיקלי. אחת מהן היא "המועצה הישראלית למען שלום ישראל – פלשתין", שקראה למו"מ עם אש"ף ולהקמת מדינה פלשתינאית לצד ישראל. המועצה קמה בשנת 1975 וראשיה הם שניהלו את השיחות עם אנשי אש"ף.

בשנת 77' רץ לכנסת במסגרת של"י. הוא הוצב במקום השלישי, אך הרשימה הצליחה להכניס שני מנדטים בלבד. במסגרת הסכם רוטציה פנימי,כיהן אבנרי בכנסת התשיעית במשך שנתיים. של"י התפלגה ב-81' . בשנת 82', מיד בפרוץ מלחמת של"ג, הקים אבנרי יחד עם חבריו לתנועות השמאל הרדיקאלי, את "הוועד נגד המלחמה בלבנון", שנאבק נגד המלחמה. כבר בתום השבוע הראשון למלחמה, כינס הוועד הפגנה גדולה בכיכר מלכי ישראל (17).

הפלג הרדיקאלי של של"י, בראשותם של מתי פלד ואורי אבנרי, הקים את מפלגת "אלטרנטיבה". "אלטרנטיבה" הקימה יחד עם מפלגה רדיקאלית ערבית, "התנועה המתקדמת", רשימה יהודית ערבית משותפת – "הרשימה המתקדמת לשלום ולשוויון". בראש הרשימה, בבחירות לכנסת ה-11 בשנת 84', עמד מוחמד מיערי. אורי אבנרי הוצב במקום ה-120. הרשימה הכניסה שני מנדטים. גם מפלגה זו לא האריכה ימים ולבסוף הפלג היהודי פרש ממנה.

בשנת 84' נקלע "העולם הזה" למשבר כלכלי. במשך 6 שנים ניסה אבנרי להציל את העיתון, אך בשנת 90' עמד העיתון על סף פשיטת רגל. אבנרי ניסה למכור אותו לגורמי שמאל בארץ ובחו"ל אך לא מצא קונה, ולבסוף נאלץ למכור את העיתון, לאחר 40 שנה ושלושה חדשים שהיה בעליו ועורכו, דווקא לאיש הימין, מקורבו של שרון, אריה גנגר.

לאחר מכן, במשך שנים, פרסם אבנרי מאמרים ב"מעריב" ובבמות נוספות. את מרבית מאמריו הוא מפרסם באתר האינטרנט שלו ובאתר "גוש שלום".

ב-1993 הקים אבנרי את תנועת "גוש שלום", אותה הוא מנהיג עד היום. התנועה מבטאת עמדות שמאל רדיקלי. אבנרי ותנועתו תמכו בהתלהבות בהסכמי אוסלו, אולם מיד לאחר ההסכם, כאשר החלו להסתמן בקיעים בין הצדדים והאשמות הדדיות על הפרותיו, התייצב אבנרי באופן חד משמעי לצדו של ערפאת ונגד עמדתה של ישראל. הוא היה מקורב מאוד לערפאת ותמך בו באינתיפאדה השניה ועד יומו האחרון. בשנים האחרונות הוא נלחם למען שחרור כל האסירים הפלשתינאים, נגד גדר ההפרדה ובעד מו"מ עם חמאס.

אבנרי כתב 10 ספרים: "מלחמה ושלום במרחב השמי" (1947), "בשדות פלשת 1948" (1949), "הצד השני של המטבע" (1950), "צלב הקרס" (1961), "מלחמת היום השביעי" (1969), "אויבי, אחי" (1984), "לנין לא גר פה יותר" (1992), "אנחנו לובשים את כתונת נסוס" (בגרמנית – 1993), "שני עמים – שתי מדינות" (בגרמנית 1995) ו"בעיית ירושלים" יחד עם עזמי בשארה (1996).

            ג. השקפת עולמו של אורי אבנרי

לאחר מלחמת ששת הימים, כתב אורי אבנרי את ספרו "מלחמת היום השביעי". בספר זה סקר, מנקודת ראותו, את תולדות הציונות, תולדות הסכסוך הישראלי – ערבי ובפרט הסכסוך הישראלי – פלשתינאי והציג את דרכו האלטרנטיבית. ספר זה נכתב באנגלית, יצא בתחילה באנגלית באנגליה, ארה"ב וקנדה ורק אח"כ תרגם אותו אבנרי לעברית. שמו באנגלית של הספר – "Israel without Zionists". "ישראל ללא ציונות".

אורי אבנרי הגדיר עצמו לא אחת כלא ציוני ואף כאנטי ציוני. לטענתו, הוא הראשון שהגדיר עצמו כפוסט ציוני. עם זאת, הוא מזכיר שמעולם לא שכח, שהציונות היא שהצילה את חייו ואת חיי משפחתו, שכן אביו עלה ארצה כציוני לאחר עליית היטלר לשלטון (1).

מצד שני, אורי אבנרי רואה עצמו כפטריוט ישראל. הוא רואה עצמו כישראלי (או עברי) לאומי. הוא מחשיב את הלאומיות ככוח המרכזי במאה ה-20 והלאומיות העברית היא חלק מן הכוח הזה (2).

השקפת עולמו של אורי אבנרי הינה ניסיון לעצב אלטרנטיבה לציונות, צורת לאומיות עברית המשתלבת במרחב השמי.

ביקורתו של אבנרי על הציונות, היא על היותה תנועה שצמחה באירופה וכל תוכנה הוא אירופי. מאז הרצל, רואה הציונות את עצמה כתנועה מערבית, המנוכרת למרחב בו נמצאת ארץ ישראל. הוא מזכיר את העובדה, שבעוד ספרו של הרצל "מדינת היהודים" מכיל בתוכו תכנית שלמה ומפורטת של המדינה היהודית העתידה לקום, לא מוזכרת בו אפילו ברמז העובדה שא"י מאוכלסת ערבים והמילה "ערבי" כלל אינה מופיעה בו (3). לעומת זאת מדבר הרצל על הציונות כ"חומה נגד אסיה" וכ"חיל החלוץ של התרבות נגד הברבריות" (4). גישה זו היא, בעיניו, תמצית הטרגדיה של הציונות, שלא ידעה להתאים עצמה לסביבה בתוכה היא עומדת להקים את העם והמדינה. אבנרי טוען שגישה זו, מאפיינת את הציונות ואת מדינת ישראל מאז ועד ימינו, ובן גוריון, אדריכל המדינה, עיצב על פיה את המדינה. טרגדיה זו היא הגורם לסכסוך הישראלי ערבי. הוא רואה עצמו כמציב אלטרנטיבה לדרך זו.

מאז שנות ה-40, בשורתו של אבנרי היא שבא"י נולדה אומה עברית חדשה, השייכת למרחב. עליה לעזור לשאר העמים במרחב לסלק את אדוניהם האימפריאליסטיים. התנועה הלאומית העברית, יחד עם התנועה הלאומית הערבית, צריכה ליצור חזית שמית משולבת ומתואמת. מטרתה- איחוד המרחב השמי. מאבקיהם המשותפים של הלאומים השמיים, יצרפו אותם לתנועה גדולה אחת ומשותפת, שמטרותיה: שחרור לאומי, רפורמה סוציאלית וקידמה מרחבית מתוכננת (5).

המושג – "המרחב השמי" הומצא ע"י אבנרי, ומאז ימי "א"י הצעירה", זהו אחד ממוקדי השקפת עולמו. אבנרי שולל את המושג "המזרח התיכון", ומעולם לא השתמש בו. זהו, בעיניו, ביטוי קולוניאליסטי מובהק, של יושבי המערב כלפי אנשי המזרח. השימוש במושג זה על ידינו, הוא מגוחך ומסוכן, טוען אבנרי, שכן אנו בעצם מסתכלים על עצמנו מבחוץ, וזו תמצית הטרגדיה הציונית (6). המונח "המרחב השמי", הוא מושג משותף לשני העמים השמיים, שלהם עבר משותף, וקרבת שורשים, שפה, דת ותרבות.

אבנרי של שלהי שנות ה-40 האמין שהלאומיות העברית והערבית הן שני ענפים של אותו גזע ולכן עליהן להקים מסגרת לאומית ארצישראלית שמית משותפת במולדתם המאוחדת והמשותפת. הוא לא האמין שמדינה קטנה יכולה לחיות בזכות עצמה, אלא שהעולם הולך ממדינה לאומית להתארגנויות מרחביות. במסגרת זו, שאף להתארגנות של אחדות המרחב השמי (7).

אבנרי ראה במלחמת השחרור (8) טרגדיה – מלחמה שניתן היה להימנע ממנה. אולם המלחמה גרמה לשינוי בתפיסתו. הוא חש, שבמלחמה נוצרו בארץ שני לאומים שלא יוכלו לחיות במסגרת מדינה אחת. תחת הקריאה להקמת מדינה משותפת במולדת המשותפת, החל אבנרי לקרוא להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, שתשתחרר מהכיבוש הירדני – האשמי שהינו מסגרת קולניאליסטית מערבית ולהקמת פדרציה בין ישראל לפלשתין – הפדרציה של א"י (9). ברעיון זה דוגל אבנרי מאז ראשית שנות ה-50. עוד בשנות ה-50 וביתר שאת מאז מלחמת ששת הימים, קורא אבנרי לישראל ליזום את הקמת המדינה הפלשתינאית.

את מקום "האיחוד השמי", תפסה אצל אבנרי תפיסת "השלום השמי". בסיס השלום הזה, הוא הקמת פדרציה ישראל – פלשתין, ומאחר והסיבה והאמתלה לעמדתן המלחמתית של מדינות ערב כלפי ישראל היא בעיית א"י. השלום השמי הוא שלום בין עברים לאומיים וערבים לאומיים. שתי התנועות הלאומיות הגדולות, תחת לנטרל זו את זו, תוכלנה "להשתלב בתנועה מרחבית גדולה אחת לשחרור ולקדמה" (10). הרעיון השמי, הינו הקמת קונפדרציה שמית גדולה, שתקיף את כל עמי המרחב. קונפדרציה זו, מאמין אבנרי, "תסיים את הפרק הציוני בתולדות מדינת ישראל, ותפתח פרק חדש – הפרק של ישראל כמדינה המשולבת במרחב, הממלאת את תפקידה במאבקו של המרחב לקדמה ולאחדות" (11).

הקונספציה הציונית הבסיסית של מדינת ישראל, היא לטענת אבנרי, הגורם לכל אסונותיה של המדינה. הוא מותח ביקורת חריפה על המדינה בכל תחומי החיים. אחד הבולטים שבהם הוא האוריינטציה במדיניות החוץ. הוא מבקר קשות את ב"ג וכל יורשיו על שפנו לאוריינטציה המערבית. הוא מצדד וצידד מאז קום המדינה באוריינטציה הטבעית של ישראל, כמדינה החיה במרחב אוריינטציה אפרו אסיינית. מאז שנות ה-50, אבנרי הציג עולם זה כעולם המחר העולה וקרא להשתלבות בו. במסגרת זו, קרא לישראל לתמוך במאבקי העצמאות של עמי אסיה ואפריקה בכלל ועמי ערב בפרט. הוא תמך במהפכת הקצינים במצרים בשנת 52' תמך במאבק מצרים לפינוי הבריטים מתעלת סואץ, היה בקשרים הדוקים עם הנהגת הFLN,  המחתרת האלג'ירית שלחמה בצרפתים (וזאת בשעה שיחסי ישראל צרפת היו בשיא פריחתם). הוא הביע סולידריות עם המהפכה העיראקית ב-1958 וקשר קשרים עם כמה ממנהיגיה. בכל אותה תקופה ובכל אותם מקרים, תקף אבנרי קשות את המדיניות הישראלית שהזדהתה עם מעצמות המערב בכל אותם סכסוכים. הוא ראה בעמדה זו שגיאה היסטורית (12).

אפילו בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, הפגין אבנרי סולידריות רבה יותר כלפי סדאם חוסיין והעיראקים מאשר כלפי בוש האב והמערב. עם נפילת הקומוניזם במזרח אירופה וסיום המלחמה הקרה בין המערב והמזרח, טען אבנרי שנפתחה מלחמה חדשה, מלחמה בלתי נמנעת – המלחמה בין הצפון והדרום. הצפון – מדינות המערב העשירות. הדרום – המדינות העניות. את מלחמת המפרץ הראשונה ראה אבנרי כקרב במלחמה זו, בה מדינות המערב והמזרח כאחד מאוחדות נגד הדרום (13). בהיותו אויב מס' 1 של הצפון, הפך סדאם באחת  גיבורו של הדרום. אבנרי התנגד לכל צעדיו של בוש האב ולמעורבות האמריקאית במלחמה. הוא טען שזו מלחמה מיותרת, שמטרתה הבטחת בחירתו מחדש של בוש, כמי שגאל את הכבוד האמריקאי (14).

כמובן שזו הייתה גישתו במלחמת המפרץ השניה, אך אז הייתה הרבה פחות חריגה. את המלחמה שניהל בוש הבן נגד עיראק הוקיע אבנרי כמלחמה קולוניאליסטית הנובעת כולה מאינטרסים של נפט (15).

אורי אבנרי עסק ועוסק הרבה בבעיית הפליטים הפלשתינאים. הוא הפוליטיקאי הישראלי היחיד המצדד, באופן עקבי לאורך השנים, בהענקת זכות השיבה לערבים. הוא טוען ש"זכות השיבה" היא ערך מקודש בתודעה הפלשתינאית, ואין פלשתינאי שיוותר עליה כזכות מוקנית. הוא רואה בפתרון בעיית הפליטים מרכיב חיוני והכרחי בכל הסדר שלום בין ישראל והפלשתינאים. הפתרון בו הוא מצדד טמון בהחלטת האו"ם, המעניקה לכל הפליטים את הבחירה בין שיבה לישראל ובין קבלת פיצויים נאותים. להערכתו, כמה מאות אלפי פליטים ישאפו לחזור לארץ ולהשתקע כאזרחים במדינת ישראל (שבקווי 67') (16).

בנושאי פנים מצדד אבנרי בהבטחת חופש הפרט בישראל באמצעות חוקה נוקשה, שחרור מוחלט מכל כפיה דתית באמצעות הפרדה מוחלטת בין דת למדינה (פועל יוצא מתפיסתו הבסיסית של הפרדה מוחלטת בין דת ולאום), שבירת השעבוד של האזרח למנגנון, חיסול האפליה העדתית, שוויון זכויות מלא לערביי ישראל והבטחת חופש העיתונות ללא כל הגבלה (17).

ד. אבנרי והאתוס הצברי

בשני הספרים שכתב בתקופת מלחמת העצמאות ומיד אחריה – "שדות פלשת 1948" ו"הצד השני של המטבע" וכן במאות מאמרים, במיוחד בשנות החמישים והשישים, ביטא אורי אבנרי הזדהות עמוקה עם הלוחם הקרבי בתש"ח.

מה גרם להזדהות זו? לפחות אחת התשובות לשאלה זו נעוצה, לדעתי, בגורם תרבותי ופסיכולוגי – שירותו כלוחם במלחמת תש"ח יצרה אצלו תחושה שהוא נקלט באליטה הצברית הארצישראלית, שכה חשוב היה לו להיות חלק ממנה.

אורי אבנרי הציג את תקופת שירותו כלוחם במלחמה, כאחת התקופות החשובות בחייו ובעיצוב אישיותו (1). אין זה מקרה. אבנרי הרבה לכתוב על הלוחם העברי ועל התפקיד שנועד לו ביישוב. אבנרי עצמו לא היה לוחם באף אחד מן הארגונים בימי שיא המאבק בבריטים, מאבק עמו הזדהה בכל לבו. הוא היה חבר באצ"ל בנעוריו אך פרש ממנו עוד בטרם היה לארגון לוחם ולא הצטרף לאף ארגון אחר. דיסוננס כזה בין הטפה להגשמה – בעייתי ביותר, בעיקר כשמדובר באדם צעיר. מלחמת השחרור העניקה לאבנרי הזדמנות להוכיח את עצמו כלוחם. ואכן, לפי כל העדויות, אבנרי הצטיין כלוחם וכמפקד ואף נפצע בקרב. בכך שייך את עצמו למעין "מעמד אצולה" של הלוחמים. לכן, כה חשוב היה לו להזכיר פעם ועוד פעם את עובדת היותו לוחם, לזהות את השקפותיו עם הלך הרוח המייצג את לוחמי תש"ח, ולבוז לג'ובניקים ולמשתמטים למיניהם. כל אלה היו מעין הוכחה לחברה ולעצמו, שהוא שייך.

כל השקפת עולמו ה"עברית" והשמית של אבנרי, כתיבתו המשופעת במיתוס עברי ארצישראלי, בעייתית כאשר מדובר בעולה מגרמניה. עובדה זו הציקה לאבנרי, ששאף כל חייו להשתייך לצברים. הוא התקשה בכך תמיד ולו עקב העובדה שמעולם לא הצליח להיפטר מהמבטא הייקי הכבד. שירותו כלוחם, היה מעין תעודת זהות צברית בעבורו. הוא ביטא שייכות. על דור לוחמי תש"ח הוא כתב רבות. למשל: "הייתה זו התפרצות פתע של כוחות החיים של דור שלם. זה הדור שגדל בארץ ואיש לא עמד על מהותו, זה שיצא לקרב בשירה ובצהלה, שהתלוצץ באש הצלפים, שנרדם בנקודות ההיערכות חצי שעה לפני ההסתערות המכרעת, שרטן וגידף וקיבל באהבה את כל תלאותיו של הקרב בצבא בלתי מאורגן, שיצר ביחידות רוח של חברות בין חייל לחייל ובין מפקד לחייל" (2). לאחר התאבדותו של אורי אילן בשבי הסורי, הוא כתב ש"במשך דורות רבים חלמו גדולי העם על גזע חדש בישראל... מתכת שאפשר לייצר ממנה כל הדרוש למדינה הלאומית" (3).

בכתבו על אישים צברים, כמו משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין, עזר ויצמן, אריק שרון ואחרים, בולטת ההערכה ולעתים אף ההערצה לדור הצברים. לצד הערכה זו – ביקורת על בזבוז הפוטנציאל של הדור הזה, שבמקום לעצב, על בסיס הסגנון הצברי הארץ ישראלי אידיאולוגיה חדשה, העדיף לקבל את אידיאולוגיית דור האבות ולהיות לדור של ביצועיסטים. אבנרי האמין שהפוטנציאל של דור תש"ח יכול היה להיות תחילתה של תרבות חדשה.

"אני מאמין", הוא כתב, "כי דורי היה עד לאחד התהליכים הבלתי מוסברים ביותר בחיי העמים – התהוותה של תרבות לאומית חדשה, יש מאין, מעשה בריאה מופלא ומסתורי כמו פריחתו של פרח, כמו לידתו של אדם" (4). כדוגמות ליצירה זו מציג אבנרי דווקא את היצירה הצבאית – הפלמ"ח, החי"ש, "שועלי שמשון". אולם הוא טען שהרוח הזו גססה במשך השנים שלאחר קום המדינה. אחד ממייצגי הדור – הן מבחינת היצירה והן מבחינת הגסיסה, הוא יגאל אלון. הוא כתב על אלון שדרכו היא "יותר מטרגדיה אישית. היא מקפלת בתוכה את הטרגדיה של דור שלם – דור שיגאל אלון הוא, אולי, נציגו האופייני ביותר. התגלמות חיובית של כל אותן תכונות צבריות שסביבן נרקמה התרבות הארצישראלית החדשה: פשטות, טבעיות, מעשיות... דור שגדל כולו על ברכי האחריות הלאומית והמשמעת הספונטנית, שאינה זקוקה לסממנים חיצוניים" (5). אולם הדור הזה "מעולם לא מרד מרד של ממש בהוריו. הוא מעולם לא ניתק את חבל הטבור שלו. מדוע? הוא גדל בצילו של דור שהיה הרואי אף יותר ממנו. דור של מקימים ומייסדים, סוללי כבישים ומייבשי ביצות וחולי קדחת. אמו של יצחק רבין ואביו של משה דיין היו אגדות, בני ספרטה החדשים. לא קל היה למרוד בהם" (6).

לאחר מותו של דן בן אמוץ, הקדיש לו אבנרי מקום מרכזי בעיתון "העולם הזה". בדברים שכתב היו דברי שבח בלתי רגילים, לאדם שהיה בעניו סמל. דן בן אמוץ שנולד בפולין והצליח להיות ליותר צבר מהצברים, היה בעבור אבנרי מוקד הזדהות וסמל להערצה. הוא כתב ש"היצירה הגדולה ביותר של דן בן אמוץ היא דן בן אמוץ.

 יותר מכל אדם אחר בארץ, האיש יצר את עצמו, פשוטו כמשמעו.

הוא לא יצר לעצמו 'תדמית' חדשה, 'דימוי ציבורי' חדש. הוא יצר את עצמו מחדש.

את ישותו. את מהותו. את אופיו. גם את צורתו החיצונית.

דן בן אמוץ, הצבר בה"א הידיעה.

דן בן אמוץ, הטיפוס הארצישראלי המושלם. סמל דור הפלמ"ח.

דן בן אמוץ הגבר האמיתי, הצעיר הניצחי, הדמות האידאלית, בעיני רבים וטובים.

כמעט וניתן לומר: יצר אותו יש מאין. כי חומר הגלם ליצירה זו היה שונה לגמרי.

נער בבן שמן. עולה חדש בלי הורים. נער שנשא שם אידישאי בעל צליל מצחיק באוזני הצברים: תהילמזייגר.

את חומר הגלם הזה לקח דן בן אמוץ ויצר את יצירתו: את עצמו" (7).

בן אמוץ היה, בעבור אבנרי, סמל של התרבות הישראלית, של "האומה העברית החדשה". הוא "לא יצר אסכולה. הוא המחיש אותה. הוא יצר את עצמו, הדמות החיה של יליד הארץ המושלם: דן בן אמוץ, הצבר תכול העיניים, שופע הקסם, חסר התסביכים" (8).

לא במקרה מציג אבנרי את בן אמוץ כסמל. הוא התגלמות התופעה שאבנרי עצמו הינו חלק ממנה – רצונם של עולם חדשים להיות לצברים. הצלחתו של אבנרי הייתה חלקית ביותר. מבטאו ומנהגיו יקיים ומאוד לא "צבריים". בן אמוץ הצליח.

אורי אבנרי עלה לארץ כהלמוט אוסטרמן. הוא שינה את שמו כחלק מניסיונו להשיל מעליו את הגלות. הוא כתב על כך: "לא נולדתי עם שם זה. נטלתי אותו לעצמי. כמו רוב בני כגילי בפלסטינה (א"י) של אז, שיניתי את שמי מיד עם הגיעי לגיל 18. במעשה אחד זה הכרזנו על עצמאותנו, על השתחררותנו מן העבר. שרפנו את הגשר בינו לבינינו. הפזורה היהודית, העולם של אבותינו, תרבותם ורקעם – לא רצינו שום עסק עמם. היינו גזע חדש, אומה חדשה. נולדנו ברגע שבו דרכה רגלנו על אדמת ארץ ישראל. היינו עבריים יותר מאשר יהודים. שמותינו העבריים החדשים הכריזו על כך" (9).

שורות אלה מעידות על רצון עז להוכיח משהו. להוכיח לצברים שהוא, יליד הגולה, צבר לא פחות מהם. שהוא נולד ברגע שעלה לארץ, ואין לו שום עסק עם העולם ממנו בא, ושאת הקשר עמו – שרף.

הסבר רחב יותר לכך, נתן אבנרי במאמר על בן אמוץ. כמו במקרים רבים אחרים בהם כתב על אחרים, גם בהסבר זה הוא מעיד על עצמו לא פחות מכפי שהוא מעיד על דב"א. "נער רוצה 'להשתייך'. זהו צורך נפשי עמוק. אין הוא רוצה להיות שונה משאר הנערים, לא בהופעתו, לא בדיבורו, לא בהשקפתו. הוא רוצה להיות 'כמו כולם'. נער שבא מחו"ל לארץ הגירה סובל מן השוני הטבוע בו. הוא בולט. הוא מדבר אחרת. הוא נראה אחרת. מגוחך. נחות. הוא נושא בקרבו ועל פניו את סימני ההיכר של תרבות אחרת, אקלים אחר, חינוך אחר, נימוסים אחרים. הוא רוצה להיפטר מכל אלה, מייד.

... בכל ארץ הגירה, הדמות האידיאלית המקובלת בחברה אי דמותו של בן המקום. האנגלו- סכסי-הלבן-הפרוטסננטי בארצות הברית, האוסי מלידה באוסטרליה. הצבר בארץ ישראל של שנות ה-30.

בן הארץ החדשה הוא תמיד דמות אידיאלית, ולמצחו נקשרים כתרים שונים, אמיתיים ומדומים. הוא נחשב כבריא, כחסר תסביכים, כגיבור, כזקוף קומה, פאר היצירה של המולדת החדשה.

כל התכונות האלה יוחסו אף יותר לצבר. לא עוד יהודי כפוף, חיוור, פחדן, בורח מאלימות. לא עוד אינטלקטואל תלוש, הנובר בספרים. לא עוד בן בלי מולדת, קוסמופוליטי, מתוחכם, רדוף תסביכים.

איש זקוף, שזוף, פשוט, מעשי, אמיץ, ישר. ומכיוון שבתת הכרתם הביאו העולים עמם גם את האידיאליזציה של הגוי הטבטוני – אמור היה הצבר להיות גם גבה קומה, תכול עיניים ובהיר שיער.

כל הנערים העולים שבאו ארצה בשנות ה-30 רצו להיות כאלה, להידמות לטיפוס הזה. כולם רצו להיות צברים אמיתיים, יותר צברים מאשר הצברים עצמם. הם יצרו אסכולות שונות, שבמרכזן עמד פולחן הצבר החדש, יליד הארץ, העברי שאינו עוד יהודי, האנטיתזה לטיפוס ה'גלותי' הבזוי. דמות המתנחל האמיץ, דמות הלוחם, איש ההגנה או אצ"ל" (10).

קשה מאוד להבין את אבנרי, מבלי להבין את אחד המפתחות העיקריים לאישיותו – המשבר של נער הבא מגרמניה, והרצון להיות צבר. מפתח זה יכול להסביר תופעות שונות הקשורות אליו. מפתח זה מאפשר לנו להבין, בין השאר, את האידיאולוגיה העברית, השמית, בה דגל ולה הטיף, ואת הפלירט שלו עם התנועה הכנענית.