הבלוג של אורי הייטנר

לפני שבועיים, ב- 15.8 ליתר דיוק (למי שמחפש אותו), לקחתי חלק בערב מיוחד במינו של מתנ"ס הגולן, שהתקיים בקיבוץ אורטל במלאות 10 שנים ללכתו מאיתנו של הטרובדור מאיר אריאל.

הערב שאורגן והונחה על ידי אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל ומעריץ מושבע של מאיר אריאל, נקרא "דרך הדמעה של הליצן המשתומם". ואכן הערב היה במהותו ניסיון אפי לגרום לנו להתבונן אל עולמו של מאיר אריאל כפי שהוא נשקף מבעד לדמעתו של הליצן המשתומם שפעם הלך בינינו והיה כאחד הדשאים כאחד האדם.

המנחה השקיע בערב דקדקנות יתירה וירד לפרטים ופירטי פרטים, כאילו מתקיים כאן ניסיון לרקום מחדש את דיוקנו של מאיר מעשרות ומאות פרטים ועובדות ושורות ומילים. ואולי רצה  אורי להזכיר לנו שאלוהים שוכן בפרטים הקטנים, ולכן בנה כמעט לכל שיר שהושמע ונותח, הייפר טקסט שפרק ופיזר אותו לחלקיו ולאחר מכן הרכיב אותו שוב מחדש כשהוא שלם ובעל משמעות.

המסע אל מאיר אריאל שנווט ע"י אורי בבטחה רבה, כלל קטעים נדירים וקטעים מוכרים וחד חידות ופרץ דרכים חדשות להבנת המשורר והזמר המורכב כל כך, ששר לנו תמיד כאילו הגיע אלינו מכוכב אחר והוא מתבונן אלינו, כמו הנסיך הקטן, בסקרנות שאינה יודעת שבעה.

כאשר התבוננתי אל הקהל שישב מרותק במועדון הקטן שבקיבוץ אורטל במוצאי שבת במלאות עשר שנים למותו של מאיר, חשבתי לעצמי מה מאיר היה אומר לנו לו היה נוכח במועדון. אחר כך כשכבר נסעתי משם הבנתי לפתע שבעצם מאיר היה נוכח במועדון.

נדמה לי שאני מכיר מעט אנשים, אם בכלל, שימצאו עצמם אדישים לשירתו שלמאיר אריאל, ויחד עם זאת ניראה לי שמי שהגיע למועדון ליארצייט שארגן אורי למאיר, היה כבר שבוי מראש בקסם שנבע ממבוע שיריו, שירתו ותלתליו המרצדים.

אורי פתח את הערב בשיר "בלוז כנעני" של אהוד בנאי שייצג נאמנה את הגעגועים אל מאיר, ומשם כבר זרם הערב על גליה השוצפים מעדנות של יצירתו של מאיר אריאל. אני מודה שבסוף הערב כאשר יצאתי אל הלילה הקריר של קיבוץ אורטל גיליתי להפתעתי  שאני מתגעגע יותר מתמיד, כמו פעם, למאיר, לבלומה, לילדים ולשכנה.

כמה מילים לסיכום; צריך להדגיש שהערב באורטל עשה חסד עם מאיר אריאל ושיריו משום שהחזיר אותם לקונטקסט הטבעי שלהם. לא האמפי' בקיסריה הגדוש כבר עשר שנים בצעירים מצווחים בהתרגשות של כוכב נולד הוא המילייה הנכון לשיריו של אריאל, אלא דווקא הערב במועדון והקהל הקטן שבקיבוץ אורטל, הם שהשיבו ליצירתו של אריאל את כבודה האינטימי והאבוד כל כך, מאז הלך לו לעולמו בטרם עת, לדאבון לב כולנו.

מאיר אריאל תמיד היה במיטבו באחד על אחד ולא באחד על אלפים.

ולכן בערב ההוא בקיבוץ אורטל, הייתה לליצן המשתומם עדנה קטנה והקהל התמלא ולו רק לעוד ערב אחד בכאב העדין והמורכב ששיריו ולחניו של מאיר נסכו בו משכבר.

מאיר לא יכול היה לבקש יותר מכך ונדמה לי שגם לא היה מבקש.