אחד המאפיינים המרכזיים של ההתיישבות הציונית לתולדותיה, הוא היצירתיות והמקוריות האידיאולוגית והסוציולוגית. יצירתיות זו הביאה להקמת מבנים חברתיים מקוריים, מופת חברתי לשוחרי הצדק והסולידריות בעולם כולו: הקבוצה, הקיבוץ, המושב, המושב השיתופי, היישוב הקהילתי.
בשני העשורים האחרונים, נטשו מרבית הקיבוצים את דרך החיים השיתופית. לא כאן המקום לנתח את הגורמים לעובדה זו (ויתכן שעוד אין פרספקטיבה היסטורית המאפשרת בחינה אמיתית של סוגיה זו), אך עם העובדה הזו אי אפשר להתווכח. על אף אמונתי בדרך השיתופית וצערי על תהליך זה, אין לי ספק שזהו תהליך לגיטימי לחלוטין. הקיבוץ שייך לחבריו, ואם מרבית חבריו שינו את אמונתם ולעתים אף מאסו בדרך הקיבוצית, יש לכבד את הכרעתם הדמוקרטית.
השינוי הזה עשוי היה להביא בשורה אידיאולוגית וחברתית חדשנית – יצירת מבנה חברתי מקורי, שלא יהיה קיבוץ במתכונתו המוכרת, אך גם לא יאמץ את הדרך הקפיטליסטית המקובלת. השינוי הזה עשוי היה להביא לייסוד שיטת התיישבות חדשה, יצירתית, אחרת. השינוי הזה עשוי היה לשאת עמו אתגר של הקמת חברת רווחה סולידרית, גם אם בדרך שיש בה קשר בין תרומה לתמורה, להבדיל מהדרך הקיבוצית.
זה לא קרה. האכזבה הגדולה ביותר מהמהלך של עשרים השנים האחרונות – יותר מנטישת הדרך הקיבוצית, היא העובדה שלא קמה תחתיה דרך חדשה.
הנושא היחיד בו התגלתה יצירתיות, הוא הדמוגרפי. ההרחבות הקהילתיות, מעמד "חבר בעצמאות כלכלית" ועוד, אכן הביאו לצמיחה דמוגרפית מרשימה בחלק מן הקיבוצים שאימצו דרך זו; להצערת היישוב, לפתיחתם מחדש של בתי ילדים. עם זאת, חוששני שדרך ההרחבה הקהילתית, היוצרת באותו יישוב שתי רמות – שותפים באגש"ח, שהנם בעלים של עסקי הקיבוץ, ותושבים שאין להם חלק ונחלה באגש"ח, היא פצצת זמן שעלולה להיות הרסנית, אם לא תמצא הדרך לקבל את תושבי ההרחבות שיחפצו בכך, כחברים שווי זכויות באגש"ח.
אולם בכל הקשור לאורחות החיים של הקהילה, לא נפרצה כל דרך חדשה. שיטת "רשת הביטחון" אינה דרך חברתית אמיתית. למעשה, מדובר באימוץ הדרך הקפיטליסטית הישנה והמוכרת, באופן מתון יותר. מה שמבחין בין "הקיבוץ המתחדש" (אח, כמה אני מתעב את מכבסת המילים הזאת) לשיטה הקפיטליסטית, היא אותה רשת ביטחון, שנועדה למנוע את התרסקותם של החלשים ביותר בנפילתם, באמצעות גביית מס פרוגרסיבי גבוה מהחזקים.
במאמרי "רשת אי הביטחון" הצגתי את הבעייתיות הרבה בשיטה זו – שיטה ההופכת חברה שיתופית לחברת סעד ושותפים גאים לנתמכי סעד. עם זאת, גם במאמר זה טענתי, שקיומה של רשת הביטחון עדיף בהרבה על העדרה. רשת הביטחון היא המחסום האחרון מפני הג'ונגל של הקפיטליזם החזירי.
התגובה המעניינת ביותר על המאמר, הייתה של עוזי בן צבי מעמיעד, שכתב, בין השאר:
"... הדבר היחיד שבלט בתהליך, לא הייתה רשת הביטחון המזוייפת שנפרשה לכולנו, כי ניתן אם כך לומר שגם לסמרטוטרים ברחובות העיר יש רשת בטחון, ריצפת האספלט הקשה, עליה הם דורכים ביום וישנים בלילה... רשת הביטחון נכפתה עלינו, בתקנות האגודה ודרכה לתקנות הקיבוץ המתחדש שלנו... עלינו לספק רשת בטחון לחלשים ולכאלה שבאמת לא נמצא פתרון לכלכלת ביתם... התנאים לקבלת רשת הביטחון שבאה מכיסי, ומכיסי חברים רבים אחרים שעובדים קשה לפרנסתם, נוקשים ומחמירים, וזאת כדי למנוע את החזרה לימינו השיתופיים, ימים שבהם עד שליש מהאוכלוסיה חייתה בשובה ובנחת במנעמי רשת הביטחון הקיבוצית.
כמה זמן אתה חושב שזה יימשך? כמה זמן נהיה מוכנים לשלם מעל מס ההכנסה, תשלומי הביטוח הלאומי והמיסוי הקהילתי והאזורי, עוד מס כבד, שמופנה לתשלומי רשת הביטחון? אני מניח שזה יתפוצץ, כי בסך הכול די נמאס לעבוד מעלות החמה עד צאת הנשמה, ולקבל לידך כל כך מעט. מצטער, אורי, השיטה הזו לא עושה לי טוב בנשמה, עוד מעט ותקום שכונה קהילתית לידנו, כבר היום יש שוכרי דירות, חברים בעצמאות כלכלית ועוד שאינם משתתפים במיסוי, גם אגב אם זה בא לעזור לבני משפחתם, שנקלעו שלא בטובתם ל'קיבוץ המתחדש'.
... כן, ללא ספק רשת הביטחון הקיבוצית סופה לגווע, פשוט כי מספר המשלמים את המיסוי הרצחני ילך ויקטן, עד שזה פשוט לא יעבוד יותר".
הדבר המעניין ביותר בדבריו של עוזי, הוא שימושו – כלפי רשת הביטחון, בדיוק באותם טיעונים ובדיוק באותה טרמינולוגיה של מפריטי הקיבוץ נגד הקיבוץ השיתופי. כלומר, אחרי השינוי הדרמטי כל כך באורחות החיים הקיבוציות, לא נפתרה הבעיה היסודית שאותה הציגו מחוללי המהלך: "נמאס לנו לשאת על גבינו את החלשים".
בעצם העובדה, שמפריטי הקיבוץ לא ניסו ליצור חלופה חדשנית הן לקיבוץ והן לסביבה הרכושנית, אלא אימצו את דרכה של הסביבה, טמון כישלונה הידוע מראש של רשת הביטחון. מפריטי הקיבוץ עלו על המדרון החלקלק של הקפיטליזם החזירי, של האגואיזם הצרוף – אני אדאג לעצמי ולא אכפת לי מהזולת. מי שעלה על דרך זו – איזו סיבה יש לו לשלם מס פרוגרסיבי "רצחני" כדי לעזור ל"פרזיטים"?
כן, אני מקווה, עדיין, שמהלך הפרידה של מרבית הקיבוצים מן הדרך הקיבוצית, יניב דרכים חדשניות ויצירתיות לחברה צודקת. עד כה, למרבה הצער והבושה, זה לא קרה.
* "שווים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
