הבלוג של אורי הייטנר

השבוע הורדה מהמסכים בבריטניה התכנית "האח הגדול", לאחר 11 עונות. יש הרואים בכך סוף עידן הריאליטי. אצלנו – הריאליטי בשיאו. השבוע נפתחו העונות החדשות של "הישרדות" ו"אמא מחליפה". הפעם גם קיבוצנו בתמונה. (לא בכדי לא הזכרתי את סיום העונה של "כוכב נולד" – זה משהו אחר, ובתכנית זו החיוב עולה על השלילה).

לפני כשנתיים, בתום העונה הראשונה של "הישרדות" פירסמתי ב"שישי בגולן" את המאמר הזה, ומאז פירסמתי אותו בבמות נוספות.

****

תסריט ריאליטי אלטרנטיבי:

15 איש נשלחים לאיים הקריביים, ומקבלים רשימת משימות הישרדותיות, מעין מסע מכשולים מפרך, במשך למעלה מחמישים יום. הקבוצה הטרוגנית ומגוונת – יש בה חזקים וחלשים, בריאים, חולים ונכים, חכמים וטיפשים. המשימה – על כל הקבוצה, ללא יוצא מן הכלל, לעבור את כל מסלול המכשולים ולבצע עד תום את כל המשימות. אם מישהו מהקבוצה לא יצליח – כל הקבוצה נכשלה. אם כולם יצליחו – כל הקבוצה הצליחה.

שם התכנית – סולידריות.

מישהו מעלה על דעתו תכנית כזאת בטלוויזיה? אין מצב. התסריט הזה מבוסס על ערכים, שהיום הנם ערכים חתרניים, לא פחות, במשטר החברתי והתקשורתי של ישראל.

תסריט ריאליטי נוסף:

15 איש נשלחים ללב ים על רפסודה רעועה. סביבתם שורצת כרישים. המשימה – על כל מתמודד להשליך למים, טרף לכרישים, מספר רב ככל שיוכל של מתמודדים. האחרון שישאר על הרפסודה – הוא המנצח.

שם התכנית – הישרדות 2. או האח הרעב. או נולד לשרוד. או מניאק נולד.

הסיכוי של תסריט זה להתקבל כלל לא רע. הרי מדובר בסך הכל בשכלול של תכניות הריאליטי, ובעיקר של "הישרדות".

תכניות הריאליטי הללו אינן רק בידור. הן מבטאות אידאולוגיה, ויוצרות שטיפת מוח בשם אותה אידאולוגיה. האידאולוגיה היא קפיטליזם דורסני, דרוויניזם חברתי. כל העולם הוא ג'ונגל אחד גדול. הכל – תחרות. מי שידע להתאים את עצמו לתנאי הג'ונגל ולהיות חזק – ישרוד. מי שלא – ישאר מאחור, מחוץ למשחק. כדי לשרוד, יש להלחם. המלחמה היא מלחמת הכל בכל. יש מקום לשיתופי פעולה ולבריתות, אך אלו בריתות אד-הוק, חלק מטקטיקת ההישרדות. טקטיקות הישרדות נוספות הן תכמנות, שקר, מניפולציה. בג'ונגל הזה החזק הוא השורד. אין מקום לצדק. חוקי הג'ונגל, הם שהחזק הוא הצודק. אם הוא חזק, הוא ינצח בצדק. את הסדר החברתי הזה יש לקבל כחוק טבע. בג'ונגל הזה אין מקום לערכים מיושנים, כמו חברות, אכפתיות, סולידריות, ערבות הדדית.  

למי יש עניין לשטוף את המוח של הציבור באידאולוגיה הזאת? למי שמרוויח ממנה, כלומר לחזקים, לאלה שנהנים מפירות הג'ונגל. ומאחר שהתקשורת נמצאת בידיים של החזקים שבחזקים, יש להם הכלי החינוכי לקדם את האג'נדה שלהם, ובעת ובעונה אחת, גם להגדיל באופן משמעותי את רווחיהם מהרייטינג הגבוה של תוכניות הריאליטי.

וכאן אעבור לסוג השני של תכניות הריאליטי, הנחות והנפסד לא פחות, אולי יותר, מתכניות ה"נולד לשרוד" למיניהן – תכניות המציצנות.

התכניות בהן פסיכולוג, קואוצ'ר, סופר נני או שרלטנים אחרים חודרים עם מצלמות הטלוויזיה לתוך חיי משפחה, או לתוך נבכי נשמתו של נער, ועושים בהם כבשלהם לנוכח פני האומה. התכניות הללו מצלמות את המשפחה או את המטופל ברגעיהם האינטימיים ביותר, לעתים המביכים ביותר, כאשר המומחה שולף פתרונות אינסטנט לבעיות העולות.  

העובדה שבתכניות הללו מצולמים ילדים בתוך משפחתם, היא ירידה לשפל המדרגה. הטענה שהילדים רוצים את זה רלוונטית כמו טענתו של פדופיל שילדה שכבה איתו מרצונה החופשי. יש לילדים שיקול דעת להחליט כך? ולעתים התכניות הללו יורדות לדרגה הנחותה ביותר, עם רעיונות בנוסח החלפת אמהות בין משפחות... סוג של ניסוי בבני אדם.

תכניות ריאליטי המציצנות הן שילוב של שלוש תאוות: תאוות הפרסום של הקורבנות, תאוות המציצנות של הצופים ותאוות הבצע של בעלי רשתות התקשורת.

בתעשיית הריאליטי, ובפרט בריאליטי המציצנות, ובעיקר בשיתוף ילדים בהן, ראוי להלחם באמצעות חקיקה, האוסרת על הפקתן ושידורן.

אבל אין סיכוי לחקיקה כזאת להתקבל. היא תדחה בנימוקים ערכיים כמו "חופש הביטוי", "חופש העיסוק" ושאר ערכים ריאליים.

אך האמת היא שאין לחקיקה כזאת סיכוי, כיוון שאין גוף חזק יותר בישראל מאצולת הממון, השולטת, בין השאר, בתקשורת, והגורפת את רווחי הרייטינג של תכניות הריאליטי. ההון והפוליטיקה מחוברים בקשר בל ינותק. הפוליטיקאים תלויים בתקשורת למען החשיפה, ובהון השולט גם בתקשורת, למימון הפריימריס.

והרי גם שיטת הפריימריס היא סוג של "הישרדות".

* מידף - עלון קיבוץ אורטל