ביום הראשון לשירות מילואים ברצועת עזה, לפני כעשר שנים, נפגש עמנו קצין בכיר לתדרוך על הגיזרה והמשימות. בסיום דבריו הוא אמר: "והדבר החשוב ביותר – כל זה לא שווה, אם תיפול שערה מראשו של אחד מכם". – "אם כך", שאלתי, "למה קראתם לנו? בבית בטוח שאף אחד מאיתנו לא יפצע". דבריו של הקצין לא היו חריגים. המסר שקיבלנו שוב ושוב היה שהדבר החשוב ביותר הוא שאיש לא יפגע. באווירה זו צה"ל נכנס למלחמת לבנון השניה. וככה זה גם נראה.
רוח צה"ל בנויה מערכים של חתירה למגע, דבקות במשימה, ניצחון. כן, גם במחיר חיי אדם. אי אפשר לנצח בלי להלחם ואין מלחמות דה-לוקס.
חייל המתגייס לצה"ל נשבע אמונים "להקדיש כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". כל חייל יודע מה משמעות שבועתו. כל חייל קרבי יודע שהוא עלול לשלם בחייו. זה המחיר הכבד ביותר, ויש גם מחירים, כואבים ונוראים כשלעצמם, אך פחות ממוות, כמו פציעה ונפילה בשבי. כל חייל יודע שהוא עלול ליפול בשבי.
אף מדינה בעולם אינה רגישה לנושא השבי כמו ישראל. הטענות אודות הפקרת שבויים, הפקרת גלעד שליט וכד', הן הבל ורעות רוח. הלחץ הציבורי מחזק את ידי האויב, מחליש את יכולת הממשלה במו"מ ופוגע בשחרורו של גלעד שליט.
אמירות כמו "אני רוצה לדעת אם במקרה שאפול בשבי, האם המדינה תעמוד מאחוריי ותעשה הכל לשחרורי", הן התגלמות התופעה היוצרת את אותו לחץ ציבורי המחליש אותנו ומחזק את האויב. מדינה הנאבקת על עצם קיומה, מול אויב החותר להשמדתה, אינה יכולה להרשות לעצמה את הנהי הזה.
בדבריו לפני תלמידים אמר אהוד ברק את האמירה המנהיגותית הראויה; את האמירה שאני כאזרח מצפה לשמוע משר הביטחון. הוא היטיב להגדיר את אותה רוח – בכיינות. אכן, הגיעה השעה לשים קץ לבכיינות הזאת.
הדרישה לשחרר את שליט "בכל מחיר" היא אבסורדית. אני סבור שיש לעשות מאמץ עילאי לשחרר את שליט בפעולה צבאית. אך אם פעולה כזו עלולה לעלות לנו בעשרות הרוגים, זה מחיר שאסור לנו לשלם. הוא הדין במו"מ על שחרור מחבלים – יש מחיר שאסור לשלם.
ההזדהות עם גלעד שליט ומשפחתו עצומה. כולנו שותפים לה. גלעד שליט הפך כמעט לבנה של האומה כולה. כולנו מייחלים לרגע שיחזור לחיק משפחתו וחבריו, שיחזור הביתה. אולם מי שהאחריות מוטלת על כתפיו, צריך לקחת בחשבון שיקולים נוספים, כמו חיילים ואזרחים שעלולים להירצח בידי המחבלים המשוחררים, כפי שהיה בעסקאות קודמות. עליו לקחת בחשבון שכניעה לסחטנות עלולה לעודד חטיפות בעתיד. גם לאנשים שעלולים להיהרג ולהיחטף בעקבות העסקה יש שמות; גם להם יש הורים ואחים וחברים. ההבדל הוא שעדיין איננו יודעים מי הם. אחריותה של ההנהגה, היא לפעול לא רק על פי הרגש, אלא להפעיל גם את התבונה – לשקול שיקול אמיתי מה המשמעות של מחיר עסקה זו או אחרת.
כשגאולה כהן יצאה נגד עסקת ג'יבריל, שאלו אותה מה הייתה עושה אילו בנה היה חטוף. היא השיבה, שהייתה מרעישה עולמות בקריאה לשלם כל מחיר כדי להחזירו. אבל היא רוצה להאמין ששר הביטחון אחראי דיו כדי לא לשעות להפצרותיה.
כי שר הביטחון אחראי גם לחייל הבא שעלול להיחטף, ללוחם הבא שעלול להיהרג, לילד הבא שעלול להירצח בפיגוע טרור.
אני מאמין, שאילולא האווירה הציבורית של "בכל מחיר", גלעד שליט היה איתנו כבר מזמן.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
