חירות העריכה היא פררוגטיבה של עורך עיתון, ומי שכותב לעיתון – לוקח בחשבון שדבריו יערכו, וגם אם העריכה היא למורת רוחו, עליו להשלים עם כללי המשחק. ככותב אני מבין ומקבל זאת, בפרט לנוכח העובדה שגם אני ערכתי עיתונים.
ב"ידיעות הקיבוץ" מממשים העורכים את חירות העריכה שלהם הרבה יותר מבכל עיתון ואתר שאני מכיר, ואני כותב וכתבתי בבמות רבות. חבל, אך כאמור, זו זכותם. אולם מן הראוי שיקפידו לפחות שהמסר המרכזי של הכותב יגיע לקוראים.
המסר המרכזי של המאמר "לא רק בוגי ראוי לגינוי", הכותרת שבחרו העורכים למאמרי "וירוס, סרטן ומגפות אחרות", נפקד מן המאמר. מי שקרא אותו בעיתון, לא יכול להבין מה אני רוצה מחייו. במאמר, כפי שהוא מופיע בעיתון, אני מגנה את הצביעות והצדקנות של אלה שהשתלחו ביעלון, על דבריו בכנס הפייגלינים ובפרט על הכינוי "וירוס". מדוע אני מאשים אותם בצביעות? הרי אני עצמי תקפתי אותו, באותו מאמר, על דבריו? מי שקרא את המאמר – לא מצא תשובה לשאלה. ללא ההסבר הזה, אין תוכן ומשמעות למאמר.
מהי הצביעות הצדקנית והמתחסדת? הנה, פסקה שהושמטה ממאמרי: כאשר אני שומע ביטוי כמו "וירוס" על יריב פוליטי, עורי נעשה חידודין חידודין, באשר ביטוי זה זורק אותי למחוזות אפלים וחשוכים. ביטוי זה מזכיר לי ביטויים כמו "סרטן בגוף המדינה", כמו "ערפדים" ועוד ביטויים נוראיים, אותם אנו שומעים מידי יום ביומו כלפי המתנחלים. אופס... אני מצטער, התכוונתי "המתנחבלים".
לסיום – חידה. מי כתב את השורות הבאות?
"ב'גוש אמונים' ראיתי תופעה חמורה ביותר – סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית".
התשובה נמצאת בעמ' 551, של הספר "פנקס שירות", מאת יצחק רבין.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
