אילו נחנו יוסי ביילין, רון פונדק ויאיר הירשפלד ביושר אינטלקטואלי, הם היו מודים שהסכם אוסלו היה מקח טעות ושגיאה היסטורית קולוסאלית, ולא מסנגרים עליו כפי שעשו בכתבה "ימי אוסלו העליזים" ("הארץ", 11.9.09).
בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב" ב-26.11.93, חודשיים לאחר חתימת ההסכם, הציב ביילין, אדריכל ההסכם, את נייר הלקמוס לבחינתו – מבחן התוצאה של ההסכם. מן הראוי לבחון את תוצאות ההסכם על פי מבחן ביילין:
ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.
תירוש: כלומר?
ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה.
תירוש: ואז מה?
ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.
את תוצאות ההסכם חווינו היטב ב-16 השנים שחלפו מאז חתימתו. כל מי שחי בארץ ב-16 השנים האחרונות, יודע היטב לשפוט את תוצאות ההסכם, על פי מבחן ביילין. אדריכלי ההסכם יכולים להתהדר בו כפי שממציאי תקרת הפל-קל יכולים להתהדר ביצירתם.
* "הארץ", "חדשות בן עזר"