למה הקיבוץ נקרא קיבוץ? מספר הסופר יהודה יערי (1900-1982), איש העליה השלישית: "המילה 'קיבוץ' לא חדשה היא בלשוננו, אבל את השם קבענו אנחנו. ומעשה שהיה כך היה: נתאספנו לילה אחד לשיחת חברים בצריף הגדול ששימש לנו חדר אוכל, חדר אסיפות וחדר קריאה, ועסקנו בבעיות עתידנו. הדבר היה במחנה של סוללי הכביש חיפה-ג'דה. בימים ההם כבר יצא הקול במחנה, שאנו עומדים לעלות ולהתיישב בעמק יזרעאל. ובכן, שאלנו את עצמנו, מה שם יקרא לנו? מן המפורסמות, שבימים ההם הייתה בארץ 'קבוצה', ואם הייתה הקבוצה גדולה במקצת מקבוצה רגילה, קראו לה בשם 'חבורה'... בתוך השיחה קם אחד החברים, שחזר זה לא כבר מטיול בירושלים, ואותו חבר לא על העתיד פתח אלא על העבר דיבר. הוא סיפר שבהיותו בירושלים נקלע שם בין חסידי ברסלב, ופגישתו עם חסידים אלה הייתה לו בבחינת חוויה עמוקה ביותר. בהתלהבות דיבר אותו חבר, שכן הייתה לו חסידות ברסלב בבחינת גילוי... ימים אחדים עשה האיש בין חסידים אלה. סיפר על אנשים תמימים וישרים שאוכלים לחם צר מיגיע כפיהם, סיפר על שיחותיהם וסיפורי מעשיותיהם ולבסוף כך אמר: חסידי ברסלב נוהגים להתקבץ מידי שנה בשנה בראש השנה יחדיו לתפילה ועיון בספרי רבם רבי נחמן מברסלב. לפני המלחמה [מלה"ע ה-1 א.ה.] נהגו להתקבץ בעיר אומן אשר באוקראינה, ששם קבורתו של הרבי. עכשיו הם מתכנסים בירושלים וגם במקומות אחרים בעולם. להתכנסות זאת בראש השנה קוראים חסידי ברסלב בשם 'הקיבוץ'. ובכן, למה לא נקרא גם אנו למחננו בשם קיבוץ? שמעו אנשינו את דברי החבר, קיימו וקיבלו עליהם לקרוא למחננו מכאן ואילך בשם 'קיבוץ השומר הצעיר'. וראה זה פלא: לא עברו ימים ועתים, עד שכל החבורות, הגדודים, הפלוגות והקבוצות הגדולות שינו שמם וקראו לעצמם בשם קיבוץ". יערי לא ציין את השנה, אבל אני מניח שמדובר על שלהי העשור השני של המאה הקודמת.
יערי ממשיך, בדבריו ב"ספר העליה השלישית" (עמ' 889-890) לפתח את רעיון הקשר בין הקיבוץ והחסידות. "החסידות היא המעיין ממנו שאבנו שירתנו ומזון לנפשנו באותם ימים ראשונים. אותם המעטים שהזכרתים בתחילת דבריי, שעלייתם לארץ לא הייתה להם התפרצות בלתי אמצעית, אלא בבחינת מורשה של דורות, הם הם שהביאו מרוח החסידות למחננו, והשפיעו מרוח זו על כל החברים כולם, גם על אותם שרחוקים היו מאוד משרשי יהדות וחסידות. מי אינו זוכר את השירה שהייתה בוקעת מכל מקום במחנה, מן המחצבה, מן הרפת בשעת חליבה בהשכמת הבוקר, מהמטבח וחדר האוכל בין ארוחה לארוחה. הכל שפכו נפשם בשירי חסידים. לצלילי שירי חסידים אסף הרועה את עדרו, רתם הפלח את פרדותיו, נטע הכורם גפניו. וכשבאנו לאחר זמן קצר להקים לנו תיאטרון משלנו, היו המחזות שבחרנו להצגה, מחזות מחיי החסידות".
יותר מקורטוב של עבודה זרה, יש במנהג הפופולארי וההמוני (תרתי משמע) להשתטח על קברו של ר' נחמן מברסלב באומן, כסגולה למילוי משאלות, כמו גם בססמה נ.. נח... וכו'. אך בתורותיו ואגדותיו של רבי נחמן (1772-1811) נינו של הבעל שם טוב ומייסדה של חסידות ברסלב, יש יותר מניצוץ של גאונות וממוסרו יכולים אנו ללמוד הרבה על חיינו.
מאחר ו"הקיבוץ" הברסלבי, שהוא ההשראה לשם של אורח החיים בו בחרנו, הוא בראש השנה, בחרתי להציג בגיליון ראש השנה של המידף סיפור אחד של רבי נחמן, הרלוונטי מאוד לחיינו.
****
פעם אחת היו כת אחת שהיו חוקרים: באשר שכל חיה יש לה צל מיוחד, שבזה הצל דיקא היא רוצה לנוח שם. וכן יש צל מיוחד לכל חיה וחיה. כי כל חיה וחיה בוחרת לה איזה צל, ובאותו הצל דיקא היא רוצה לשכון שם, כפי הצל המיוחד לה. וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיוחד, שבאותו הענף דיקא הוא רוצה לשכון. ועל כן חקרו אם יכולים למצוא אילן כזה, אשר בצלו ישכנו כל החיות. שכל החיות יהיו בוחרים ויתרצו לשכון בצל אותו האילן, ועל ענפיו (של אותו האילן) ישכנו כל צפרי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך לשם אל אותו האילן. כי העונג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער. כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה. וכל החיות וכו' מעורבים שם, וכולם משחקים שם, ובוודאי הוא תענוג מופלג מאד להיות שם אצל אותו האילן.
רבי נחמן לא התעניין במדע. הכת עליה הוא כותב, אינה קבוצת מחקר המחפשת עץ מסויים. מדובר בכת – חברה – קבוצה – קהילה, המחפשת את החברה האופטימלית, את השלמות, את גן העדן, את הגאולה. אין היא מנסה למצוא משהו כדי לראות אותו או לחקור אותו, אלא את הדרך הנכונה לחיות בה. הכת אינה יודעת עדיין כיצד להגיע לשם, אך היא כבר מכירה את קווי המתאר הכלליים של מה שהיא מחפשת – מקום המקיים יחד ושותפות בין אנשים שונים לחלוטין, שכל אחד יודע למצוא היטב את מקומו כאינדבדואל, כל אחד מוצא בדיוק את הענף שלו, כל אחד יודע לנוח בדיוק בצל שלו עצמו, שנוצר בעבורו והוא מיועד לו. ודווקא מתוך היכולת של כל פרט לבטא את עצמיותו ולפתחה, נוצרת ביניהם הרמוניה מופלאה. בשלוש מילים: קיבוץ של אינדבדואליסטים.
וחקרו לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן. ונפל מחלוקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם. כי זה אמר שצריכים לילך לצד פלוני למזרח, וזה אמר למערב, וזה אמר לכאן וזה לכאן וכו'. עד שלא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן:
איך מגיעים למטרה הנכספת? המחלוקת בתוך הקבוצה גדולה מאוד. כל חבר עמד על קוצו של יו"ד ולא היה מוכן לוותר על עמדתו. לא היה קשב אמיתי בין חברי הקבוצה. לא היה ניסיון אמיתי לחפש יחד דרך משותפת. הקבוצה הגיעה למבוי סתום. היא הייתה על סף פיצוץ.
ובא חכם אחד, ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד לילך אל האילן, חקרו מתחלה מי ומי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן. כי אל אותו האילן לאו כל אדם יכול לבוא אצלו, כי אם מי שיש לו המידות של האילן.
בואו נניח לרגע בצד את התיאוריות, אמר האיש החכם. הדרך חשובה מאוד, אך חשובים יותר האנשים. נניח שתצליחו לכופף אלה את ידיו של אלה – מי ערב לכם שתצליחו להגיע למטרה? האם ההרכב החברתי שלכם הוא כזה המאפשר כלל להגיע למטרה? האם במצב החברתי שלכם, תוכלו להשיג את המטרה? והוא נתן להם טיפ חשוב אודות המטרה החברתית ודמותה של החברה שיכולה להגשים אותה.
כי זה האילן יש לו שלשה שורשים:
שורש אחד הוא אמונה, והשני הוא יראה, והשלישי הוא עניוות. ואמת הוא גוף האילן. ומשם יוצאים ענפים. ועל כן אי אפשר לבוא אל האילן, כי אם מי שיש בו מידות הללו הנ"ל.
לפני שאתם מחפשים את המטרה, אמר החכם, עבדו על מידותיכם. אם תצליחו בכך, הדרך להגיע למטרה תהיה ברורה וקלה. אם לא תצליחו – חבל על כל המאמץ. המידות הנחוצות הן אמונה, יראה, ענווה ואמת.
ואילו הכת הנ"ל היה ביניהם אחדות גדול מאד, ולא רצו להתפרד זה מזה, שקצתם ילכו אל האילן וקצתם ישארו. כי לא היו כולם ראויים לבוא אל האילן, כי לא נמצא ביניהם כי אם קצתם שהיו בהם מידות הנ"ל. אבל השאר לא היו בהם אלו המידות. ועל כן נתעכבו כולם, עד שיהיו יגעים וטורחים שאר אנשי הכת הנ"ל, עד שיהיו בהם גם כן המידות הנ"ל. כדי שיהיו כולם ראויים לבוא אל האילן. וכן עשו. ויגעו וטרחו עד שבאו כולם לאלו המידות הנ"ל. ואזי, כשבאו כולם לאלו המידות הנ"ל, אזי באו כולם על דעת אחת, והסכימו כולם על דרך אחת לילך באותו דרך אל האילן הנ"ל, והלכו כולם:
הקבוצה הרימה את הכפפה. חבריה קלטו את הניסיון שהחכם העמיד בפניהם. אם החזקים שבתוכם, בעלי המידות, יאמרו שנמאס להם לשאת על גבם את החלשים, בעצם הכרעתם זו הם מכריזים שאין בהם הענווה, שהיא תנאי הכרחי להגיע למטרה. לכן, יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את האחדות, את היכולת להגיע כולם יחד למטרה. החלשים יותר, אלה שאינם בעלי המידות הנחוצות, הבינו שכדי לצאת מן המבוי הסתום עליהם להשתפר, להתקדם וללמוד. הקבוצה העמידה בראש סדר העדיפויות שלה את האחדות – כל אחד מחבריה הבין שעליו לצאת מנקודת המוצא המקורית שלו וללכת לקראת חבריו. הבעיה היא, שגזע העץ, הבסיס עליו מושתתת אותה חברת מופת היא האמת ואחד משורשיה הוא האמונה. והרי כבר נוכחנו שהקבוצה הטרוגנית ויש בתוכה אמיתות ואמונות שונות. וכאן קרה הבלתי יאומן – החברים הבינו שיש הבדל בין האמת הקבוצתית והאמונה הקבוצתית לאמת הפרטית ולאמונה הפרטית. במצב של מחלוקת, התבצרות של כל אחד באמת ובאמונה שלו יתקעו את החברה. וגם אם כל אחד משוכנע באמונתו – חוכמת היחד היא היכולת ליצור אמת חדשה, המשותפת לבעלי המחלוקת.
והלכו איזה זמן עד שהיו רואים (מרחוק) את האילן.
ואכן, כאשר הלכו יחד, בדרכם המוסכמת, הצליחו להתגבר על המשבר ולהגיע למטרה.
****
והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל. כי אין לאילן מקום כלל. ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו?
וכאן חלה תפנית בעלילה. כאשר כבר הגיעו למטרה, התברר שזו פאטה מורגנה. כאשר מתקרבים לעץ, הוא מתרחק.
מה ניתן להסיק מכך?
אוטופיה, היא מילה יוונית שמשמעותה – אי מקום. אין מקום כזה. לעולם לא יגיע האדם למקום המושלם. התחושה של השלמות עלולה לנוון אדם וחברה, כי היא תגרום להם לנסות להפסיק להשתפר, לעבוד על עצמם, לבחון את עצמם. והרי תמיד יש עוד לאן לשאוף והשמים הם הגבול. העיקר הוא להתבסס על האמת, האמונה, היראה והענווה, לשמור על האחדות, ולהמשיך לחתור לאוטופיה, לחברה הטובה ביותר. ואף שלעולם אי אפשר להגשים אוטופיה – אף פעם אי אפשר להגיע לצדק המושלם, לחירות המושלמת, לשוויון המושלם, לאחווה המושלמת; אף על פי כן לעולם אסור להתייאש מלנסות להגשים את האוטופיה. גם אם האוטופיה בלתי ניתנת להשגה, אסור לעולם לוותר על האוטופיזם, החתירה לאוטופיה.
****
עד כאן רבי נחמן, ואסיים בסיפור מפורסם של האדמו"ר מצאנז, כפי שסיפר אותו יהודה יערי ב"ספר העליה השלישית": "פעם אחת היה איש מהלך ביער ובהיותו מהלך תעה ואיבד את הדרך. הלך והלך זמן רב בין עבי העצים וביקש דרך לצאת. והנה, ראה פתאום איש בא לקראתו. ניגש אל האיש ואמר לו: 'זה זמן רב שאני תועה ביער הזה ואיני יודע איך לצאת ממנו. שמא תוכל אתה להורות לי את הדרך'. אמר לו האיש: 'כמוני כמוך תועה ביער, לא אוכל להורות לך את הדרך. רק דבר אחד אוכל לומר לך: דרך זו, שאני בא ממנה, אל תלך בה, כי שם תועים..'". ומסכם יהודה יערי במלאת 40 שנה לעליה השלישית: "גם אנו תעינו לא פעם אחת בדרכנו. דרכנו הייתה מלאה חתחתים ומכשולים, פעמים התגברנו עליהם ובפעמים לא התגברנו עליהם. אבל חתחתים ומכשולים שבדרכנו לא אנו זרענו אותם ואין אנו אחראים להם. וכיום הזה, אילו שאל אותי מישהו, כלומר, אילו שאל אותי בני, תורה לי את הדרך אלך בה, לא הייתי משיב לו: אל תלך בדרך שהלכנו. אלא הייתי אומר לו: הדרך שהלכנו בה אמנם היו בה חתחתים ומכשולים. לא פעם אחת תעינו בדרכנו, אבל תנסה גם אתה ללכת בדרך זו, אולי אתה לא תתעה".
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
